אורן התיישב לידי וזרק איזה מבט מזועזע לכיוון הטלוויזיה "איך את רואה את זה ?" הוא שאל ומיד התנדף.
עוד לפני שהצלחתי להזיז את העיניים מהמסך הוא כבר נעלם הרחק הרחק.
גמעתי את כל הפרקים של 'סיפורה של שיפחה' בלי נשימה.
קראתי את הספר לפני שנים, לפני שהיו לי ילדים ומרכז הכובד שלי עבר לרחם. אז נהניתי מהספר מבחינה אינטלקטואלית, קראתי לאט ושיננתי את המשפטים המפותלים, החכמים. את משחקי המילים והמשמעויות הכפולות (למשל שם הגיבורה Offred- OF Fred \של פרד, שייכת לו. ו- offered/ במילון- העלאת קורבן, מנחה).
אז כשיצאה הסדרה ידעתי שאני חייבת לראות אותה מצד אחד ופחדתי נורא שאני לא אעמוד בזוועות.
ואז התחלתי…ולא הצלחתי להפסיק, למה בעצם?
אז דבר ראשון הסיפור יושב בדיוק על הפחד הגדול, החרדה שעליה גדלתי, שלא דוברה אבל תמיד הייתה נוכחת- שיום אחד בלי שום אזהרה הקרקע תשמט מתחת לרגליים והעולם שהכרנו ישתנה.
המשפחה שלנו היתה מונומנט לשבריריות של החיים. תמיד חישבתי את הקץ לאחור, אבל כרווקה זה לא הפריע לי, אסקפיזם עם הרבה אלכוהול (ועוד כל הבא ליד…) בתוספת של פטאליזם ואיכשהו הייתי מוכנה לכל מה שיבוא.
אבל כאמא אני הולכת על הקצה של בור החרדה העמוק, מנסה לא להביט, לא להכיר בה.
והנה הסדרה הזו הגיעה ונתנה פנים לשד הנורא ואני הסתכלתי לו ישר בעיניים.
"זה לא אמיתי, את יודעת!" אורן היה זורק לעברי בביטול כל פעם שהייתי מתארת לו בזעזוע והתרגשות איזו סצינה.
אני יודעת, אבל מאז שנולדה לי בת הרגשות הפמיניסטיים שלי התחדדו.
אני זוכרת משפט אחד מהספר- שאופרד מתארת מה עושים לנשים סוררות, מטילים בהן מום. הן הופכות לאינבלידיות Invalid-נכה, בעלת מום. אבל גם In-Valid-מבוטלת, חסרת תוקף.
וזה זיעזע אותי יותר מכל, איך אפשר לשלול מבן אדם את תוקפו? איך אפשר לא לראות את האנושיות בכל אדם?
לצערי זה לא מנותק מהמציאות. ובהיסטוריה האנושית הנשים רק ממש לא מזמן קיבלו תוקף.
רק לפני 100 שנה נשים היו בעיקר רכוש, יותר ממאה שנה של מאבקים על הזכות לרכוש השכלה, לעבוד, לשגשג. ועדיין כל כך הרבה עוולות מתרחשות במרחב שלנו.
וזכויות של נשים נשללו במהירות ואכזריות באיראן רק לפני 40 שנה ואפגניסטן רק לפני 30 שנה.
"זה שם, זה לא פה במערב" אורן אומר לי, אבל הקלות הבלתי נסבלת של שלילת תוקפן של נשים, ממדידת אורך מכנסיים, להטרדות מיניות, לרצח על כבוד משפחה או סתם ככה, גורם לקרביים להתכווץ.
אז לכל הנשים האלה שמצהירות על עצמן שהן לא פמיניסטיות (ע.ע. בר רפאלי) פליז תצפו בסדרה ותבינו למה מודעות פמיניסטית היא קריטית.
(ומי שעדיין לא הבינה, שתדבר איתי, אני כבר אסביר לה בפרוטרוט)
הייתי מחכה שהילדים ירדמו ומיד שמה פרק ואחריו עוד פרק ועוד אחד. כמו שעון ב10:30 איתמר מתחיל לבכות.
כשהאובססיה היתה Narcos הייתי עולה במדרגות בעצבים "אוף, אי אפשר לנוח פה!" הייתי חושבת, מניקה את איתמר בזריזות ומדלגת חזרה למטה.
עכשיו הבכי של איתמר משך אותי חזרה למעלה מהמצולות. רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק, עירסלתי אותו ביד אחת וליטפתי את הראש של מעיין ביד השנייה והודתי על שני הניסים שקיבלתי.
אז נו כבר ראית את 'סיפורה של שפחה'?
מה דעתך? אני ממש אשמח לשמוע ממש פה למטה בתגובות.
