לפני כמה שנים הדיבור במשפחת קליין היה "מה יהיה עם נועה?!" לחישות מודאגות ושיחות רציניות נערכו מאחוריי גבי.
"הגיע הזמן לעשות מעשה" היתה ההחלטה שהוחלטה בלעדיי.
אבא שלי הגיע אל החנות שלי יום אחד, הייתי עסוקה כמו בכל יום בלכבות שרפות, לשלם לספקים ובגדול רק לנסות לנשום ולהחזיק את הראש מעל המים, אז כשהוא הגיע והציע לקחת אותי למסעדה (שלא יכולתי להרשות לעצמי באותו הזמן), פתאום הרגשתי כל כך עייפה ורעבה והסכמתי מיד.
בין המנה העיקרית לקינוח הוא סוף סוף אזר אומץ ושאל אותי בעדינות "אולי הגיע הזמן לוותר על האופנה?"
הייתי שבעה, רגועה ואסירת תודה על ההפסקה מהבלאגן אז אמרתי לו בכל הכנות שיכולתי לגייס: 'שאולי הוא צודק, אבל אני רוצה לתת לזה רק עוד צ'אנס אחד אחרון לפני שאני מוותרת סופית'.
הוא נסוג והעביר את השרביט לאחותי, שבארוחת שישי אחת הציעה שאלך ליועצת תעסוקתית ואולי אני אוכל להתחיל לחשוב על כיוונים חדשים.
הסכמתי, בעיקר כי שמחתי על כל הזדמנות לצאת מהחנות שלמדתי לשנוא.
חמושה בכוס קפה, שאמורה היתה לעזור לפקוח את העיניים הטרוטות מאלכוהול ולילות טרופיי דאגות, הגעתי אל היועצת הצעירה והחמודה, מלאת המוטיבציה.
הסתכלתי עליה והאמת נשפכה החוצה- בלב כבר ויתרתי על האופנה, הנתיב שסללתי לי מגיל 3 התברר כדרך ללא מוצא.
עד כה הצלחתי לכבוש כל יעד שסימנתי לי, לא חסרו כשלונות בדרך, ידעתי מה זה להיכשל, אבל עוד לא ידעתי מה זה לוותר.
"איך את מדמיינת את העבודה האידיאלית?" היא שאלה אותי.
אחרי מחשבה ארוכה צמצמתי את הפנטזיה לשלושה סעיפים-
1. להיות עצמאית, אדונית לעצמי ולזמן שלי, בלי בוס מעליי.
2.לעשות עבודה מגוונת מלאה באתגרים.
3.להיות מוקפת ביופי והשראה.
השנים עברו, משפחת קליין עברה כל כך הרבה שינויים והשאלה-'מה יהיה עם נועה' התפוגגה בין כל הדאגות החשובות והדחופות יותר.
משפחת ויסנשטרן-קליין נוצרה.
וילד שונה ומשונה נולד בין שני הילדים המתוקים האחרים- הבלוג שלי.
הוא נולד מהצורך ליצור, המחוייבות אליו הייתה עמוקה והטיפוח שלו היה הדבר החשוב ביותר אחריי ששמתי את הבכורה בגן בבוקר ואחריי שהשכבתי אותה לישון בלילה.
אבא שלי לא הבין מה זה בלוג (הוא בקושי הבין מה זה אינטרנט). אחרי כל הצלחונת קטנה שהייתי גאה מאוד לחלוק איתו הוא היה שואל "ועושים מזה כסף?" ובכך מכבה במהירות את ההתלהבות שלי והרצון לחלוק איתו.
אבל הייתה לי תכנית-
בשנה הראשונה אני אמצא את הקול שלי ואת הסגנון של הבלוג.
בשנה השנייה אני אעבוד על הגדלת הקהל.
בשנה השלישית אני אתחיל לעשות כסף.
לפני חודש הבלוג חגג את יום הולדתו הרביעי.
דרכו מצאתי את הקול שלי ואת כל מה שאני אוהבת לעשות, אני מגלה עוד ועוד יכולות, ומתמסרת לעוד ועוד פנטזיות.
בדרך פלא (וגם קצת בעבודה קשה) מצאתי קהל אהוב ונאמן (תודה יקירות ויקירים שאתם פה ואוהבים את מה שאני עושה, שאכפת לכם, שאתם עוקבים)
ואפילו הצלחתי להפוך את הבלוג למקור הכנסה (למזלי זה עוד קרה בזמן שאבא שלי היה בחיים, אז יכולתי לענות לו בגאווה ובחיוב על השאלה "נו, ועושים מזה כסף?")
ומה אני מאחלת לו ולי לכבוד יום הולדתו?
שימשיך ככה.
רק להנות מהיצירה ולהיות מוקפת ביופי והשראה.
בתיזמון מדוייק וצירוף מקרים מעורר מחשבה, התבקשתי להעביר הרצאה על הדרך שהבלוג עשה כחלק מ'נשים מעוררות השראה' בבית חנה.
זה ממש לא מתאים לי להסכים לדבר כזה, אבל לצערי אני ממש מחבבת את מי שביקשה ממני (אוף איתך חן :)!! )
אני פחות מהמפרגנות לעצמן, אני יותר בוסית קשוחה ואכזרית לעצמי, אבל המחשבה והתכנון של ההרצאה הזאת גרמו לי להיות גאה בעצמי ובדרך שעשיתי עד כה.
אז אם בא לכן לשמוע, להפגש פנים אל פנים ואולי אפילו לקבל קצת השראה, תזמינו מקומות ובואו.
