תמיד רציתי להרגיש שייכת.
הצלחתי תמיד להסתדר עם כולם, ריחפתי לי ברחבי חצר בית הספר, עוברת מחבורה לחבורה- בין הפריקים המתוקים של אומנות פלאסטית למקובלים של מגמת דרמה, אפילו עם הג'אזיסטים הקולים היה לי דיבור, וכשהמצב היה קשה במיוחד לפעמים מצאתי את עצמי עם המחולניקיות.
אבל אף פעם לא באמת הרגשתי שייכת לאף מקום.
ארבע השנים שביליתי בטורקיה רק הגבירו את הניתוק.
"אל תדאגי" הרגיעה תמי (חברה אהובה) ,כשהודעתי לה שאני חוזרת ארצה "יש לי בשבילך חברת נפש, תאמיני לי!"
וכך היה, כשחזרתי היא הציגה לי את סיגל, ומיד נדלקתי.
סיגל הדהימה אותי, היא היתה מלאת אנרגיה שסחפה אותי, שאבה אותי מיד לתוך חייה ושילבה אותי במארג הסבוך של כל החברים שאספה לאורך החיים וקשרה בקשרים הדוקים.
טוב, ידעתי שיש פה אוצר, ובניגוד לביישנות המשתקת שלי המשכתי להתקשר, הופעתי בכל המסיבות, מפגשים וישיבות.
בהתחלה כל כך התביישתי שבקושי פתחתי את הפה, אבל לאט לאט סיגל הפכה חלק מהחיים שלי, ובהרבה מקרים החלק הכי טוב בחיים שלי.
היום אנחנו חברות כבר 10 שנים.
מספר שנראה כל כך קטן לעומת כל מה שעברנו יחד.
התחלנו בתור רווקות הוללות שמחפשות ריגושים והרפתקאות, אבל כשהשנים עברו וזה לא הספיק יותר והבדידות התחילה להתגנב פנימה ולכרות בור ענק של כאב החזקנו ידיים חזק והבטחנו אחת לשנייה שתמיד נהיה שם, נתמוך ונשמור לא ליפול.
ובסוף הבנו שאנחנו כבר לא חברות אלא אחיות.
עכשיו סיגל הגיעה לגיל 40 (איך זה קרה אלוהים יודע?!)
ומחשבה מוזרה, קצת כואבת, קצת נדהמת מציקה לי כבר איזה זמן- 'זה סוף של תקופה'.
רציתי להנציח את עשר השנים האחרונות בברכה שהכנתי לה במסגרת חגיגות החלפת העשור, אז ביקשתי מכל החברות למצוא תמונה שלהן עם סיגל ולכתוב ברכה אישית.
את כל התמונות והברכות אספתי ועיצבתי כתמונות פולארויד ויצרתי קופסאת מצלמה שבה הן יישמרו כקפסולת זמן.
כמובן שאני לא שומרת את זה רק לעצמי ואתם מוזמנים להוריד את התבנית של הקופסא ותמונות הפולארויד מדף הפרינטבלס שלי.
אז מה צריך-
-הדפס של קופסאת מצלמה ותמונות פולארויד
-סכין חיתוך
-דבק דו צדי.
-סרגל
-תמונות שלכם שבהן תרצו להשתמש.
אז מה עושים-
1. מורידים את התבנית מדף הפרינטבלס שלי ומדפיסים.
2. בעזרת סכין חיתוך וסרגל חותכים את כל החלקים.
3. מקפלים לפי הקווים המקווקווים.
4. בעזרת סכין החיתוך יוצרים חור לפי הקו המסומן בחלק הצדדי של גוף המצלמה. מקפלים את הרצועה הצרה והארוכה לשניים ומשחילים אותה דרך החור בחלק הצדדי. מדביקים את הקצה לצד הפנימי של חלק הצד של גוף המצלמה.
5. בעזרת דבק (אני תמיד מעדיפה דבק דו צדדי) מדביקים את כל החלקים. גם של גוף המצלמה וגם של המכסה.
6. גוזרים את התמונות, מוציאים את ה'חלונות' ומדביקים במקומן תמונות שלכם.
7.מקפלים את התמונות, מדביקים עם דבק וכותבים מאחורה את הברכות.
אחרי שהכל מוכן, תכניסו את התמונות לתוך קופסת המצלמה ותנו למישהו שאתם ממש אבל ממש אוהבים.
תודה לקרן, שהכירה לי את תמי.
תודה לתמי, שהכירה לי את סיגל.
תודה לסיגל, שהכירה לי את ליאת, מרב, קרן, עדי ועוד ועוד …
ובכלל תודה על כל השנים האחרונות, על ההרפתקאות, האתגרים, האהבה והתמיכה ובעיקר על שלימדת אותי איך להרגיש שייכת.
