ביקשו ממני מ'מאקו' לעשות כתבה על קישוטים לסוכה.
'בשמחה' עניתי, הייתי כמה ימים אחרי הלידה של איתמר ולמרות התפרים, הלילות, רגשות האשם כלפי מעיין וכל שאר הירקות כבר ממש רציתי לחזור לעבוד.
רציתי להרגיש נורמלית, ליצור ולהרגיש אני.
אז קפצתי על המשימה. הדד ליין היה עוד רחוק, אבל בניגוד מוחלט לעצמי כבר התחלתי לחשוב על הפרוייקט.
לכל פרוייקט יש כמה שלבים, הראשון- שמחה, התרגשות ובטחון עצמי. אני מתחילה בלאסוף מלא רעיונות והשראה בפינטרסט (אגב אתם חייבים להכנס כי יש שם אוצרות) ולתכנן.
שלב שני- קניית חומרים. ארזתי תיק גדוש בכל מה שתינוק בן חודש צריך לשעה מחוץ לבית (את כל הבית), עגלה, ואת איתמר לתוך האוטו ויצאתי לקנות חומרים. קניתי את כל הבריסטולים שהיו בחנות וחזרתי הביתה בשמחה.
רציתי כבר לצלול לתוך היצירה, אבל צריך להניק את איתמר, להחליף ולהרדים, ואז כשהוא סוף סוף נרדם ניצבתי בפני ההחלטה החשובה מכל- איך מנצלים את זמן השקט המיוחל? לעבוד או לישון זאת השאלה.
מרוב מחשבות פשוט נתקעתי ליד העריסה וחישבתי את הזמן לאחור, רק כשהוא התחיל לזוז ולהשמיע קולות של מתעורר, רצתי לחדר העבודה שלי והתחלתי.
שלב שלישי- עשייה. אההה כאן הבעיה. כל הרצון הטוב נתקל בחומה ענקית של חוסר יכולת. מהר מהר, או עם יד אחת כשהשניה מחזיקה תינוק, ניסיתי לעשות את ההכי טוב שלי.
ההכי טוב שלי הוא אף פעם לא מספיק טוב, אני צריכה מושלם. הכי טוב זה קצת כמו גרוע. אני חייבת להתאהב במה שעשיתי, לרצות לחזור לזה עוד פעם ועוד פעם. להביט מיליון פעם ולתקן עוד קצת ורק עוד קצת עד שאני מוכנה לשחרר לעולם.
אני שואלת את עצמי מיליון שאלות על הדרך- 'האם התקדמתי קצת ?' ' האם יצרתי משהו חדש?' 'האם זה ישתלב בצורה הומוגנית בכל היצירות המהממות בפינטרסט?' עד שאני עונה לעצמי 'כן' גדול הפרוייקט לא נגמר.
וככל שעבדתי יותר כך התאהבתי פחות.
ואז הגיע השלב הרביעי הבלתי נמנע- לחץ ותיסכול.
הדד ליין כבר היה ממש קרוב. אחרי שיחות ארוכות עם אורן ובאמת סבלנות אין קץ מבחינתו, החלטתי להחליף רעיון, שוב ארזתי את איתמר ותיק גדול והלכתי לקנות חומרים. שוב עבדתי עם יד אחת בכל רגע אפשרי, אבל לצערי שוב לא התאהבתי.
הלחץ אפף אותי וזמזם סביבי כמו להקת זבובים. לא שמעתי, לא ראיתי ולא חשתי כלום חוץ ממנו.
ושוב אורן בא על הסוס הלבן שלו, אני לא זוכרת אם הוא הושיט לי יד מטאפורית או סטירה, אבל הוא ניער אותי וציטט את ה'גורו' יובל המבולבל- 'מה שיוצא אני מרוצה'. (העולם התרבותי שלנו הצטמצם לתכניות ילדים, אגב, פוני קטני…רק אומרת…)
אז יאללה חוזרת לעבודה, חותכת, גוזרת, מדביקה, תולה, מצלמת ומתפללת שיצא סביר.
והנה, הכל פה לשיפוטכם.
אז אולי לא כל כך התקדמתי, אולי זו לא היצירה של חיי, אבל לפחות למדתי לשחרר. ולקראת השנה החדשה אני מבטיחה לעצמי לעשות הכי טוב שאני יכולה, ולקבל את עצמי גם כשאני לא מושלמת.
את ההדרכה השלמה לכל הקישוטים אתם יכולים למצוא בכתבה במאקו.
תודה ענקית לסיגל על התרומה הסודית שלה בכל הכתבות למאקו.
מעיין כמובן קפצה על ההזדמנות 'לעזור'.
אני מבקשת כמו תמיד, אם יצרתם בעקבות אחת ההדרכות שלי, תהיו נחמדים ותשלחו לי תמונה. אני רוצה למלא את תיקיית 'גאוות יחידה' שלי בפייסבוק.
ואני הכי אוהבת שאתם כותבים פה תגובות, אז תכתבו לי מה אתם הבטחתם לעצמכם לשנה הקרובה.
אז שיהיה חג שמח, קשטו ותהנו.
