אורן ויתר על הכרטיס שלו. כמובן שהתקשרתי מיד לסיגל.
כל מה שצריך זו רק דחיפה קלה ואפילו לא את זה "את באה?" שאלתי.
"ברור" אמרה וקפצה על העגלה.
השבת התחילה טיפוסית לגמרי, בית קפה עם הילדים. הייתי איתם לבד וזה דרש תשומת לב והתגייסות מוחלטת. הפלאפון נשאר בתיק ולא הצצתי אפילו פעם אחת כדי לראות מה התחדש בפייס. הייתי אמא מוחלטת.
ואז הלכנו לאבא שלי. הזיקנה שלו שוברת לי את הלב, היא שולחת זרועות גרומות וקרות לתוך הקרביים שלי וממלאת אותי בחמלה ופחד עמוק.
כבר איזה זמן שאני מרגישה את ה-40 מתקרב. עד אתמול בערך הייתי בת 18 ובתקופה האחרונה הפער פתאום הודבק מהר מידי וכבד מידי.
כשהבייביסיטר הגיעה הכל נפל לי מהידיים בבת אחת. אינסטינקט ההרפתקנות עדיין תבוע בי והוא התחיל מבעבע ברתיחה עדינה.
נדחסתי לסקיני שלי- מה שאני לא אעשה הגוף השתנה. הסתכלתי במראה, ניסיתי למצוא שם את נועה שאני מכירה, חיבקתי את הבטן, הסתרתי את הצמיגים שלא סרו למרות הג'ינס וגלשו החוצה. מה שלא רואים לא יכול להציק. חוסר מודעות במודע הוא מפלטה של המתקרבת ל-40-בראשה.
ההרפתקאה התחילה.
סיגל ואני עושות את הדרך לפארק הירקון. כשהיינו רווקות צעירות היה לנו חלום להשתתף ב'מרוץ למיליון'. בעצם החלום היה שלי והסיוט של סיגל, פשוט כי לא הרפתי ממנו.
אפילו כשהייתי בהריון עם מעיין רבצתי אצלה על הספה באחת ההקרנות של 'המירוץ למיליון' ודרך הכרס ההריונית שלי לחצתי "נו, מתי אנחנו נרשמות?"
אבל אז סיגל כבר חייכה אליי ברוגע, סוף סוף היא יכלה לנשום לרווחה בידיעה שהיא ניצלה.
אבל מאז ועד היום בכל פעם שאנחנו נתקלות במכשול או כשסיגל רוצה להפעיל אותי כדי להשיג משהו (בדרך כלל סיגריה או משקה במסיבות) היא פשוט זורקת לאוויר "יאללה, המירוץ למיליון" וזהו! היא כבר גייסה אותי למשימה.
איו דבר העומד בפניי בזמן אתגר.
אז ככה נכנסנו, עקפנו בתחכום ואלגנטיות את המכשולים שהציבו בפנינו ואת נחיל האנשים.
בפנים פגשנו את יורם וליאת, השותפים המושלמים לחגיגות כבר בערך עשור.
ואז שמענו אותם- סלאש על הגיטרה, בתצוגה מדהימה של חיות. לגאונות ויכולת אין גיל. לעומתו אקסל, החתיך, הכריזמטי, המופלא והאנרגטי נראה כיום לצערי, כמו שאני מרגישה.
ומסמן את כל השנים שעברו.
עצמתי את העיניים ונתתי רק לקול שלו להכנס, ופתאום אני בת 12 מתאמנת בריקוד בחדר שלי מול MTV, שרה בקולי קולות.
הגוף השתחרר מהחריקות של גיל 40. החלודה התחילה להתפורר ורקדתי בין 70,000 איש כאילו אף אחד לא רואה אותי.
רק אני ואקסל והתחושה המופלאה של גיל 12 שהכל אפשרי. החלומות להתחתן עם קיאנו ריבס ולזכות באוסקר (על עיצוב תלבושות כמובן) שבכלל לא היו חלומות, אלא הווה שעוד לא לגמרי התגשם.
את כל תחושת הפוטנציה המופלאה גייסנו כדי להשיג שתייה. ברכבת זהירה חצינו את ים האנשים רק כדי להתקל בחומה הבצורה מול הבר.
"יאללה, המירוץ למיליון", סיגל סיננה בקריצה וידעה שאני על זה!
אחרי רבע שעה מחוצה בין גברים מזיעים, התחושה המוכרת של אזלת יד וחוסר אונים התחילה לדגדג לי בבטן. ואז נזכרתי בכלי, שרק לפני כמה שנים עזר לי להשיג כל מה שרציתי…קסם אישי.
באצבע בטוחה נקשתי על גבו של הענק שחסם לי את הדרך לבר.
"סליחה, אכפת לך לפנות לי קצת מקום?" מבט ישיר וחיוך של בת 20 והופה גישה לבר.
'ככה עושים את זה' חשבתי בסיפוק.
הענק זרק איזה פלירטוט לאוויר, שעבר מעל הראש של בת ה-20 שגילמתי באותו הרגע, אבל ננצר בתודה ענקית בלב בת ה-40 שאני באמת.
אז זהו תודה לGUNS על חוויה מדהימה, תודה שהזכרתם לי שאני גם קלילה והרפתקנית ויש לי עדיין מאגר של קסם זמין לשימוש.
הנה מנהרת זמן לגיל 12, תעלו עליה.
ומה איתכם?
איזו להקה שולחת אתכם ישר לגיל 12?
כמו תמיד אתם מוזמנים להשאיר תגובה ממש פה למטה.
