אנחנו עכשיו בשקט.
שנינו יושבים וצופים על המכתש הגדול, השמש משזפת אותנו ואנחנו סוף סוף נרגעים.
אני מסתכלת על המרחבים הלוהטים מתחתנו, "כמה זר ומוזר המקום הזה" אני חושבת.
"בטח החיות שגרות כאן רעות וקשות, מי יכול לשרוד במקום כזה?"
"פעם היה פה ים טתיס" אורן אומר, הוא חוזר איתי מיליוני שנים אחורה, מספר לי על יבשות גדולות, לוחות טקטוניים ותהליכים איטיים.
אני מביטה על החור הגדול ובבת אחת הוא מתמלא במים. חיות משונות ונפלאות ממשיכות בחייהן כאילו לא עזבו את המקום הזה מעולם.
הן שוחות בים הענק שנפרש לפני, מקיימות מערכת אקולוגית מושלמת, בלי אידיאולוגיות מסובכות, דת, או פוליטיקה.
אוכל, נאכל, חי , מת- פשוט.
"יש טיול גמלים לפטרה" אורן מקריא מתוך דף רשימת הפעילויות של המלון.
בבת אחת ים טתיס מתייבש, כל היצורים נסחפים ומתאבנים בדפנות.
לוחות טקטוניים זזו, החום והאבק חזרו ואנחנו עכשיו על גמל בין נקיקי סלע גדולים ואדומים, הדרך מתפתלת והנה העיר החצובה באבן נגלית לפניינו.
אני עוצמת את העיניים ומרגישה את הקור והאבק בן אלפי השנים שמשתחרר מתוך החדרים האפלים בארמונות הסלע, מזמין אותי להכנס פנימה ולראות את האנשים שחיו ושגשגו פה פעם עד שהגיעו אידיאולוגיות מסובכות, דתות ופוליטיקות.
אני פותחת עיניים ויעל מדברית מסתכלת עליי.
"שלום" היא אומרת, בלי פחד, רק סקרנות "את לא מפה!" היא מצהירה.
"לא" אני אומרת, "אני מרחוק, איפה שרועש וצפוף, קשה לנשום או לחשוב מרוב אידיאולוגיות מסובכות, דת ופוליטיקה"
"אני מפה" היא אומרת "מהשקט".
אנחנו ממשיכות להביט אחת על השנייה, מסוקרנות, מנסות לדמיין את החיים השונים במקומות השונים.
בסוף היא ממשיכה הלאה בלי מילים, אל קצה הצוק, לתוך השקט.
אני מסתכלת על אורן, אני רואה אותו…תמיד (!) אבל הפעם דרך משקפי השקט.
כמה שהוא יפה!
אהוב יקר, נשמה של בדואי עם עיניים של ים.
כמה שאני אוהבת להיות איתו…בשקט.
אחרי יום ממש קצר בשקט חזרנו הביתה, אני חייבת לאמר שהוא עדיין קצת שורה עלינו.
ואז גיליתי שאורן צילם אותי מלא ואין לי שום תמונה שלו, אז אמנם אני כמעט ולא מסתובבת עם האייפון שלי ונוטה לא כל כך לצלם, אבל זו דרכי לתעד אותנו.
אני מקווה שזה תמיד יחזיר אותנו לטעם ולהרגשה של המדבר.
גם אתם הצלחתם להיות קצת בשקט?
ספרו לי על החוויה הכי כיפית שלכם בקיץ, ובכלל כל תגובה ממש פה למטה תתקבל באהבה.
