זהו, צריך לחזור לשגרה.
שבעה ימים עברו ועכשיו העולם מצפה שאדביק את הקצב, אבל אני עוד לא שם.
כשאמא שלי נפטרה רעידת האדמה הייתה כל כך חזקה, שהקרקע התפוררה מתחת לרגליי, אורן מיד תפס את ידי והוביל אותי לאט לאט לאדמה בטוחה.
עכשיו אבא נפטר. ככה הוא הלך לו בשקט, בעדינות, בחסד. והאדמה לא רועדת, היא כבר לא רועדת כל כך בקלות, הילדים והשגרה דואגים שהיציבות תמשך.
אבל מתחת לפני השטח לוחות טקטוניים גדולים זזים ואת ההשפעה של התזוזות האלו עוד קשה לצפות.
אני עוד מחכה לשיחת הטלפון היומית ב7:00 בבוקר. שיחה שתמיד צפנה בחובה פוטנציאל לאסון. אבל הנה האסון כבר הגיע, היה וחלף והחיים מחכים לי.
אני עדיין מנסה לעכל, לשחרר את הכעס האיום כלפיו, שהיה מלווה תמיד ברגשות אשם איומים.
ניסיתי להיות בת טובה, אבל מבעד לכל מה שעשיתי עבורו, תמיד הציץ הכעס הגדול על כך שהוא הזדקן לי ככה, שהוא נחלש, שאמא שלי מתה ואחותי נעלמה.
על כתפיו הנחלשות והמזדקנות הוא המשיך לסחוב את עוולות כל המשפחה.
הוא היה הסלע שלי כל חיי, חזק, יציב ובלתי נשבר. אפילו כשלא ידע איך לדבר איתי הוא הלך אחריי בשקט, בכל הדרכים שבחרתי לעצמי.
הוא הכין לי צידה לדרך (סנדביצ'ים עם חביתה וסלט קצוץ ואת הענבים הראשונים לעונה), סחב לי תיקיות גדולות מלאות בציורים, העמיס ופרק סחורה לכל המכירות שלי וחיכה בחוץ בסבלנות שאצא אליו עם חיוך, ועמד בגבורה בתסכול ובלחץ שלי שתמיד הופנה כלפיו.
הייתי צריכה לחבק יותר, לחמול יותר, לכעוס פחות.
עכשיו הוא בשמיים עם אמא שלי (לפחות זה מה שסיפרתי למעיין, שהוא כבר לא עמד בגעגוע לסבתא שרה והחליט להצטרף אליה. התאהבתי כל כך בפיתרון הזה שאימצתי אותו לחלוטין) אני מקווה שהוא חזק וצעיר שוב, שאמא שלי מאושרת לראות אותו, שהוא כבר לא בודד עם איריס וכל בני הדודים שלו.
שהוא מסתכל למטה, סולח לי, אוהב אותי וגאה בי.
ישבנו שבעה בבית שבו גדלתי, הוא כבר לא הבית של ההורים ולא הבית של אבא שלי.
לאט לאט הוא התרוקן מחיים, עוד מעט ישארו רק זכרונות והבית עצמו רק יאכלס כאב וגעגוע.
אז כל עוד היינו שם כולנו ביחד והוא היה שוקק חיים וילדים כמו פעם, ביקשתי ממעיין (בת 4) והלל (אחיינית הבתמיצווש שלי) לתעד, שלחתי אותן עם האייפון שלי לצלם את כל מה שהן אוהבות בבית ועם זה הן חזרו.
אז זה אולי טיפה מטושטש, אולי עקום טיפ טיפונת, אבל זה כל מה שהן מוצאות קסום ואהוב בבית ולראות אותו דרך העיניים שלהן מרגש אותי.
