זה הפורים הראשון של מעיין. טוב, לא בדיוק, היא חוותה כבר פורים, אבל המודעות התחילה רק השנה.
לפני כמה שבועות היא שמעה על הקסם שנוחת על היום המיוחד הזה- יום שבו מרשים להתאפר, יום שבו מרשים למרוח לק, מרשים לאכול ממתקים, מרשים ללבוש את השמלה הגדולה שבארון- יום המותר, פורים.
הזמן עובר בצורה משונה. לגדולים הזמן עובר מהר, לקטנים הזמן עובר לאט.
כל יום מצטרף למניין הימים שבילית על כדור הארץ ותופס את מקומו היחסי.
פורים הגיע בסוף. הודעתי לה ביום שלפני. רציתי ללבות את ההתלהבות הילדותית שלה, אבל בזהירות הורית מפוכחת.
התעוררנו ליום הנכסף, הוא התחיל כמו כל יום- יורדים למטה. אורן כבר סידר את רכבת ארוחת הבוקר על השולחן- חמוציות, דייסה, ביצה מקושקשת.
אבל הדיגדוג התחיל, מעקצץ לו בתוך הבטן. לא יכולתי לחכות שכבר יסתיים החלק הפרוצדורלי ושהקסם סוף סוף ינחת עלינו.
'בואי כבר' קראתי לה ונסגרנו בתוך החדר. פינטזתי על תסרוקת מסובכת עם סיכות פרחים וקשת כתר, אמא ובת יושבות על המיטה מצחקקות.
בת שלי, ילדה גדולה בת 3 וחצי. קצת מבולבלת בין הדחף שלה להיות גדולה ועצמאית לבין העלבון שגזלנו ממנה את הזכות להיות תינוקת, כשאיתמר נולד.
מה הן הפנטזיות שלי לעומת הנחישות שלה?
'פזור' היא קבעה וכך היה.
הלכנו לגן, היא קצת לפני, אני מאחוריה, מצלמת, מסתכלת, מנסה לשמור מרחק כדי לא להכנס לבועת העולם הפנימי שלה .
היא בתוך הקסם ואני מחוצה לו, אני מנסה לא להעלב שלא הוזמנתי, אני מבינה את ערך הדימיון ואני עוזרת לה לשמור עליו ולטפח אותו.
אני לא ילדה יותר, אני אמא, איבדתי את הזכות לאכזבה ולעלבון.
אין לי זכות להתאכזב כשהיא לא מתנהגת כמו שקיוויתי.
אין לי זכות להיעלב כשהיא לא מעריכה את החופש שאני נותנת לה ונלחמת על עוד.
אין לי זכות להפגע כשנתתי את כל מה שהיה לי והיא דורשת עוד ועוד.
בפורים הזה הייתי עסוקה בלייצר לה קסם, כל כך עסוקה שנשארתי מרוקנת ועצובה.
אבל כשהתרחקתי קצת, ראיתי שהיא יודעת לייצר לעצמה את הקסם לבד, התפקיד שלי הוא לסמן לה גבולות כדי ששתינו לא נרד מהפסים.
הפורים הבא כבר לא יהיה יום המותר- אלא יום המותר במידה.
אגב זוכרים את הפוסט הקודם שבו סיפרתי לכם על התחפושת האהובה עליי בכל הזמנים- 'צפון דרום'?!
אז מצאתי תמונה והנה אני- עמוק בתוך הקסם שלי.
