deco-01

יומולדת לאמא

יומולדת לאמא

שתפו -›

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב pinterest

אמא שלי יש יומולדת,
אז הלכנו לחגוג במקום ההגיוני היחיד, בית הקברות.
ארזתי את איתמר, אבא שלי ומריה המטפלת לתוך האוטו ונסענו.

איתמר איתגר עם מצב רוח נפיץ ואני הזרמתי לו צעצועים בזמן נהיגה מטורפת. המטרה הייתה להגיע כמה שיותר מהר לפני הפיצוץ.
אבא שלי עשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות במצבי לחץ- לגעור, לחלק הוראות ולנסות לשלוט במצב בעזרת הוספת בנזין.
כבר 38 שנים הוא לא מבין, שכשנותנים לי הוראות אני מיד מתמרדת.
הפעם הופתעתי לגלות שזה ניחם אותי מעט. האבא החזק שלי יצא מתוך קליפת הזקן שישבה מאחוריי ולרגע הכל הרגיש נורמלי.

אבא שלי בבית הקברות

הגענו לבית הקברות.
אבא שלי הוא היחיד שיודע לנווט במבוך הקברים.
הוא מבקר שם יותר מ30 שנה.
זה התחיל עם הקבר של איריס, אחותי, כשהשבילים היו רחבים ומצבת הסלע הפראית שלה עמדה בודדה בתוך מדבר חול.
(תצלמי, תצלמי הוא אומר לי. את רואה את הפנים שיוצאות מהסלע?! ומצייר בעזרת יד כבדה את הפרופיל)
במהלך השנים התווספו אליה סבא וסבתא שלי ומסביב זרים רבים.
לפני חמש שנים אמא שלי מצאה את המנוחה שהיתה חסרה לה ליד איריס ופרופיל הסלע הגדול נושק לה ולוחש לה את כל הסודות ששמרה במהלך השנים.

אבא שלי בבית הקברות, אזכרה לאמא שלי

ליד הקבר אנחנו דוממים, כל אחד עם העצב שלו, אבל כשאנחנו חוזרים לאוטו אני מבקשת מאבא שיספר לי על רגע אינטימי ואהוב עם אמא, משהו שרק הוא יודע, שיגרום לי להכיר אותם יותר טוב.
כמה הוא גרוע בזה. הוא מספר לי על העבודה שלה וקופץ מיד לרגעי הגסיסה.
בראש אני עונה לעצמי עם הרגע המשמעותי הראשון שהיה לי עם אמא.
כשהייתי בת 16 ונסענו בפעם הראשונה לסקוטלנד.
שכבנו במיטות שלנו במלון והיא סיפרה לי על איריס, המונומנט הגדול והכבד שחי איתנו ולעולם לא דובר.
משכתי את השמיכה עד האף וניסיתי להסתיר את הדמעות, לא רציתי שהיא תפסיק לספר.

אחותי השנייה תמיד אומרת, שאמא אהבה אותי, כי היא חייתה דרכי את החיים שרצתה.
זה לא נכון! איתי היא יכלה להיות היא עצמה.

את כל זה אני לא מספרת לאבא, אין טעם.
אני חונקת את הדמעות ונותנת לאיתמר בקבוק.

אני ואבא שלי בבית הקברות, אזכרה לאמא
אזכרה לאמא שלי

אבא שלי אמר לי שאיבדתי את אמא מוקדם מידי, טוב, הייתי רק טינאייג'רית בת שלושים פלוס כשזה קרה.
אבל טוב שיש את הבלוג כדי לעבד כל פעם את הרגשות כלפיה וכלפי האובדן.
עוד על אמא שלי אפשר למצוא כאן.

וגם כאן, כשעשיתי עבורה את חממת הפיות.
ואפילו כאן, בהתחלה התחלה.
 כמו תמיד אני ממש אשמח לכל תגובה, הערה והארה. 

hearts-deco
סוף
אהבת את הפוסט?
אפשר לשתף אותו הלאה:
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב pinterest
יש לך שאלות או שסתם בא לך להוסיף משהו בנושא?
כאן זה המקום :)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מי אני

אני נועה קליין, בעבר מעצבת אופנה, בהווה בעיקר אמא של מעיין ובת זוג של אורן, ובעתיד מי יודע. החלום שלי היה להקיף את עצמי ביופי וסטייל והבלוג הוא המקום והסיבה ליצירה.
אני מזמינה אתכם להכנס ולצלול לתוך העולם שלי ואני מקווה שתאהבו אותו כמוני.

חבל שתפספסי משהו

פוסטים נוספים

מכתב אישי
יומן מאויר

מכתב אישי

אנחנו לא חברות הרבה זמן, אבל יוצא לי לעקוב אחרי ההישגים שלך.כל כך הרבה הסתכלתי עלייך מלמטה ואת רק התקדמת והתקדמת.לא האמנתי, שאי פעם אוכל להגיע למקום שלך, אבל זה דרבן אותי.היית כמו מגדלור, שמסמן לי את הדרך.עבדתי קשה, השקעתי, התאמצתי והתמקצעתי וזה קרה.עברתי אותך ובהרבה- אני הגעתי לשלב 800 …

להמשך קריאה ››
סנדביצ'ים מעוצבים לחזרה לבית הספר
DIY

סוף- סוף סוף החופש הגדול

הדרכה להכנת כריכים מעוצבים לילדים במיוחד לחזרה לבית הספר. איך להכין בקלות סנדביץ' לב, סנדביץ' תרגיל בחשבון וסנדביץ' שם.

להמשך קריאה ››
כללי

מתנות קטנות, חוויות גדולות.

המלצות למתנות מיוחדות במינן- סדנאות וסיורים קולינאריים מומלצים.

להמשך קריאה ››

נושאים

עוד באותו נושא

בלוגולדת 4 לבלוג שלי, איך הכל התחיל ולמה?
סיפור טיול גיל 40 למרוקו, הריאדים היפים, גלמפינג בסהרה, הכיכרות וכל מה שצריך בטיול מושקע ויפה במרוקו
איך מרדימים ילדים בלילה ואיזה סיפורים אני מספרת לילדה שלי
אולי בנושא אחר?

חבל שתפספסי משהו

פשוט הירשמי