אמא שלי יש יומולדת,
אז הלכנו לחגוג במקום ההגיוני היחיד, בית הקברות.
ארזתי את איתמר, אבא שלי ומריה המטפלת לתוך האוטו ונסענו.
איתמר איתגר עם מצב רוח נפיץ ואני הזרמתי לו צעצועים בזמן נהיגה מטורפת. המטרה הייתה להגיע כמה שיותר מהר לפני הפיצוץ.
אבא שלי עשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות במצבי לחץ- לגעור, לחלק הוראות ולנסות לשלוט במצב בעזרת הוספת בנזין.
כבר 38 שנים הוא לא מבין, שכשנותנים לי הוראות אני מיד מתמרדת.
הפעם הופתעתי לגלות שזה ניחם אותי מעט. האבא החזק שלי יצא מתוך קליפת הזקן שישבה מאחוריי ולרגע הכל הרגיש נורמלי.
הגענו לבית הקברות.
אבא שלי הוא היחיד שיודע לנווט במבוך הקברים.
הוא מבקר שם יותר מ30 שנה.
זה התחיל עם הקבר של איריס, אחותי, כשהשבילים היו רחבים ומצבת הסלע הפראית שלה עמדה בודדה בתוך מדבר חול.
(תצלמי, תצלמי הוא אומר לי. את רואה את הפנים שיוצאות מהסלע?! ומצייר בעזרת יד כבדה את הפרופיל)
במהלך השנים התווספו אליה סבא וסבתא שלי ומסביב זרים רבים.
לפני חמש שנים אמא שלי מצאה את המנוחה שהיתה חסרה לה ליד איריס ופרופיל הסלע הגדול נושק לה ולוחש לה את כל הסודות ששמרה במהלך השנים.
ליד הקבר אנחנו דוממים, כל אחד עם העצב שלו, אבל כשאנחנו חוזרים לאוטו אני מבקשת מאבא שיספר לי על רגע אינטימי ואהוב עם אמא, משהו שרק הוא יודע, שיגרום לי להכיר אותם יותר טוב.
כמה הוא גרוע בזה. הוא מספר לי על העבודה שלה וקופץ מיד לרגעי הגסיסה.
בראש אני עונה לעצמי עם הרגע המשמעותי הראשון שהיה לי עם אמא.
כשהייתי בת 16 ונסענו בפעם הראשונה לסקוטלנד.
שכבנו במיטות שלנו במלון והיא סיפרה לי על איריס, המונומנט הגדול והכבד שחי איתנו ולעולם לא דובר.
משכתי את השמיכה עד האף וניסיתי להסתיר את הדמעות, לא רציתי שהיא תפסיק לספר.
אחותי השנייה תמיד אומרת, שאמא אהבה אותי, כי היא חייתה דרכי את החיים שרצתה.
זה לא נכון! איתי היא יכלה להיות היא עצמה.
את כל זה אני לא מספרת לאבא, אין טעם.
אני חונקת את הדמעות ונותנת לאיתמר בקבוק.
אבא שלי אמר לי שאיבדתי את אמא מוקדם מידי, טוב, הייתי רק טינאייג'רית בת שלושים פלוס כשזה קרה.
אבל טוב שיש את הבלוג כדי לעבד כל פעם את הרגשות כלפיה וכלפי האובדן.
עוד על אמא שלי אפשר למצוא כאן.
וגם כאן, כשעשיתי עבורה את חממת הפיות.
ואפילו כאן, בהתחלה התחלה.
כמו תמיד אני ממש אשמח לכל תגובה, הערה והארה.
