ביום ראשון לפני שלוש שנים, אמא שלי התקשרה אליי לעבודה וביקשה שאני אקח אותה למיון,'היא לא הרגישה טוב' ככה היא אמרה לי.
זה היה מוזר משתי סיבות- האחת, אמא שלי אף פעם לא התקשרה אליי. פולניה אמיתית לא מתקשרת, היא מחכה שיתקשרו אליה.
והשנייה, שהיא שנאה רופאים, למרות שעבדה איתם כל חייה, והיא מצאה כל תירוץ להימנע מלראות אותם.
"במחשבה שנייה" היא אמרה, " אני אלך מחר, לא חפפתי ראש."
אמא שלי תמיד יצאה מהבית במיטבה. "את לא יודעת איפה תמצאי את הנסיך שלך." ככה היא הייתה אומרת. (אפילו שהיא כבר פגשה את הנסיך שלה, התחתנה איתו, עשתה איתו שלוש בנות ואז גילתה שהוא נו… גם 'פקקטה' נסיך).
אין לדעת מתי פול ניומן יחליט לבקר בקרית אונו או במיון של 'מאיר'.
למחרת היא התאשפזה במחלקת ריאות ב'מאיר'. דלקת ריאות הם אמרו לנו.
אחרי שבוע של ביקורים מנומסים והתלוצצויות עם הרופאים, מצאתי את עצמי יושבת בחדר של מנהל המחלקה בין אחותי לאבא שלי.
"סרטן" הוא אמר ואז השתרר שקט.
ניסיתי לחשוב על שאלות שיעזרו לקדם את הטיפול, להבין את המצב…משהו…
אבל בסוף נפלטה לי השאלה היחידה שעלתה לי בראש- "כמה זמן?"
הרופא השפיל מבט "לא הרבה".
מאותו הרגע אמא שלי התחילה להיעלם. הסרטן השתלט על הגוף שלה חלק חלק, והיא הפכה לגוש של סבל וכאב.
הימים נראו אותו דבר- ארוחת בוקר בארומה, צפייה בסבל לא נגמר, ארוחת צהריים במקדונלדס, חוסר אונים מול הכאב ובערב מסעדת יוקרה עם אורן. חוגגים את החיים והאהבה החדשה שלנו.
איך אפשר להיות כל כך אומלל וכל כך מאושר באותו הזמן?!
ואז זה נגמר. רגע יש, רגע אין. ומה נשאר? הקלה.
חזרנו לבית של ההורים שלי, מעכשיו הוא יהיה הבית של אבא שלי, וכבר הוא נראה ישן ועזוב וחסר חיים.
למחרת קברנו אותה.
שני האחיינים הגדולים שלי אחזו את אבא שלי בשני צדדיו. שני נערים חסונים, רגישים ודוממים, מתאימים את הצעדים שלהם לשלו.
הלכנו אחריהם בשקט, לא אמרנו מילה, לא הספד, לא דמעה. ככה אנחנו, שומרים את הכאב בפנים, לא מוחצנים.
ואמא שלי לא זכתה למחווה אחרונה של אהבה ולא לפרידה, רק שקט.
ואח"כ? החיים נמשכים, בהתחלה בעצב גדול, אח"כ פשוט נמשכים.
"את כמו אבא שלך" היא היתה מטיחה בי "אתם מהזן השורד, הפצעים שלכם מגלידים מהר!"
הפצעים שלה אף פעם לא הגלידו, הם תמיד נשארו פתוחים ומדממים.
כשהיא מתה השלתי עור ישן, לאט לאט ובכאב הצמחתי עור חדש.
ועכשיו אני אמא בעצמי. היא לא מכירה את נועה האמא או את הנכדה, שלה חיכתה כל כך הרבה זמן.
היא ממעטת לבקר אותי בחלומות, והפסקתי כמעט לגמרי לחפש אותה בכל אישה מבוגרת שאני רואה ברחוב.
אני מפחדת לשכוח, אז אני נאחזת בזכרונות הקטנים.
הריח של קפה שחור, שהיא שתתה כל יום ב-5:00 אחה"צ מול 'ערב חדש', עם שתי סוכרזית בכוס קטנה עם שושנים מצויירות ותחתית תואמת.
הטעם של הבושם white linnen, שהיתה מתיזה על עצמה בסוף טקס התאפרות הבוקר, שהתחיל כל יום ב-7:00 לקולו של אלכס אנסקי. לאחר מכן היא היתה מכינה לי כריך. הריח היה מלווה אותי עד בית ספר. ובהפסקת 10 הייתי אוכלת פיתה עם שוקולד בטעם בושם.
והמגע של הזרוע מנוקדת הנמשים וכתמי השמש שלה, כשהיא היתה רובצת על כס המלכות הפרטי שלה- כורסאת ה'אמריקן קומפורט', צופה על כל הסלון והטלוויזיה.
הייתי נדחקת ברווח הצר שבינה לבין המשענת, הייתי מניחה את הראש על החזה שלה. היא הייתה מהדקת אותי אליה עם זרוע אחת, וביד השנייה מלטפת לי את הראש " כמו משי…" הייתה מלטפת וחוזרת "משי…"
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, לפני כמעט שנה כבר, כתבתי פוסט קצר על אמא שלי, אתם מוזמנים להכנס.