אני יושבת על המיטה מאחורי אמא שלי, הרגליים שלי לא מגיעות לרצפה ואני מנפנפת אותן בעצבנות. משעמם לי, סיימתי להתלבש, גם אמא. אבל היא בדיוק התיישבה מול שולחן האיפור, הציתה סיגריה, שלפה מהמגירה האסורה את תיק האיפור וצללה לעולם שכולו שלה.
ברקע הקול של אלכס אנסקי מרגיע ומלטף.
אמא, מרוכזת ברגע ובעצמה מתכופפת אל המראה, ביד אחת היא מתקנת שוב ושוב את שכבות הרימל, צובעת ומפרידה את הריסים וביד השניה היא מותחת את העפעף ומחזיקה את הסיגריה הבוערת.
אני בוחנת בקפידה את כל שלבי הטקס היומי, עד שהיא מסיימת אבל לא קמה.
שקט! היא מביטה בעצמה, ממסגרת את הפנים עם שתי ידיה ומותחת את העור שהתחיל להתדלדל.
היא מנסה לזהות במראה את האישה היפה והצעירה שהיתה שם פעם.
יופי הוא נכס יקר שניתן להעריך רק כשמתחיל לדהות.
״נו טוב, יותר טוב מזה זה כבר לא יהיה״ היא אומרת, לוקחת שאיפה מהסיגריה, קמה בחדות ועוזבת את המראה.
אני לא מתאפרת. אבל אני מותקפת כל יום על ידי המראה באמבטיה. אני מתפשטת ומיד מכניסה את הבטן. העיניים מזהות קמטוטים קטנים שהלידות העניקו לי ואני מפנה מיד את המבט, עוברת הלאה וממשיכה בויה דלורוזה.
אני מרימה ידנית את החזה למקום מושבו ההיסטורי וכשאני עוזבת הוא חוזר בהתרסה למקומו הנוכחי.
אני מותחת צוואר ומכווצת עיניים, מחליקה בעזרת אופטיקה רעה את הקמטוטים והכתמים שפולשים לפנים שלי.
אני מביטה איזה זמן בתקווה לאהוב ולקבל את מה שאני רואה ואז מגיעה להבנה שאותי היא מעט מנחמת-
״יאללה, יותר טוב מזה זה כבר לא יהיה״, אני מפנה את המבט בחדות ועוזבת את המראה.
אני קצת רועדת מהחשיפה האינטימית, אבל אלו תמונות שצילמתי בקורס צילום עם אביטל אנגל, אני חושבת שהן מושלמות פה, מקווה שתאהבו אותן.
לרגל יום האישה החלטתי לפצוח במסורת ולשאול את עצמי 'מה זה להיות אישה?'
מושג שמשתנה ומתפתח כל תקופת חיים.
אז נכון להיום להיות אישה מבחינתי זה כמו להיות לוליין בקרקס- עוד ועוד כדורים נזרקים לאוויר ואני רק מנסה שהם לא יתרסקו על הרצפה או יפגעו לי בראש, כל זאת עם חיוך גדול שאני מקווה שמסתיר את הזיעה ואת העובדה שאני בעצם ילדה בתחפושת.
אז מה זה להיות אישה בעיניכן?
