הגינה היתה הדבר העיקרי שלא הסכמנו עליו.
הוא אוהב שהכל מסודר, כל כמה ימים היה יוצא עם מגן עיניים, כפפות , כובע ומזמרה גדולה, הייתי עוקבת אחריו דרך הויטרינה בדריכות ומצטמררת עם כל זלזל שצנח.
אני אוהבת גינות פראיות.
תמיד חלמתי על גינה כמו שהיתה לדפנה שיבק. כר דשא גדול שמסביבו גדר חיה עבה עם שער עגול שחצוב דרכה לשדה, תמיד בהיתי בה והאמנתי שעולם שלם של קסם והרפתקאות מחכה לי מהצד השני.
הכל השתנה כשהוא בנה מסביבנו גדר. הגדר הרעועה שסימנה גבולות פרוצים הוחלפה בקורות עץ חסונות. כמו תמיד הוא דאג לזה (הוא דואג לנו תמיד) ויום אחד היא פשוט הופיעה, מגדירה גבולות, מחבקת, שומרת, שלנו.
ידענו עכשיו שהצמחים שהועברו אלינו בירושה מהדיירים הקודמים יהיו חייבים ללכת. אחרי שנתיים שהגנתי עליהם הם נראו לי זרים. בהנף יד גזרתי את דינם ״תוציא את הכל!״ אמרתי לו והוא ציית.
ימים של עבודה הוא ניקה, טיפח, דישן והכין את הקרקע. (זה מה שהוא עושה, יוצר עבורנו קרקע שממנה נצמח)
״עכשיו תורך״ הוא הכריז ושלח אותי למשתלה.
דחפתי את העגלה של איתמר הלוך וחזור ברצינות תהומית לאורך שבילי החצץ, בדקתי כל פרח, נגעתי, הרחתי, דמיינתי.
ועכשיו יש לנו גינה חדשה, לגמרי שלנו היא מסודרת וקסומה, שלנו ביחד.
אתן מוזמנות להשאיר קצת אהבה פה למטה וכמובן להרשם לניוזלטר שלי, כדי לא לפספס כלום (חס וחלילה 🙂 ) !!