טיילתי היום בתל אביב. היינו פעם חברות קרובות, עכשיו אנחנו ב'שלום שלום'.
לפעמים היא קצת מתנשאת וחושבת את עצמה ואני כבר מהפרברים, אין לי סבלנות לפוזה מיותרת, 'אני מסתובבת בכפכים וטייץ בשכונה שלי, גברת!' אני מטיחה בפניה, למרות שתמיד כשאני עושה את המסע ללב העיר (זה לוקח לי 13 דקות על השעון, לא כזה פרברים בסופו של דבר) אני תמיד אדפוק הופעה..בכל זאת…
היום העיר היתה מקושטת בדגלי הגאווה. כל בית קפה, חנות ורחוב התהדרו בדגלים, הסתכלתי על הצבעים וחשבתי לעצמי 'איך פעם מגדר היה נתפס כשחור ולבן'היום אני מבינה שמגדר כמו אישיות עשוי גוונים ותתי גוונים.
כדי להכיל את כל סוגי המגדר והמיניות היו צריכים להכניס קשת שלמה לדגל. וכל אחד מאיתנו הוא גוון על הספקטרום.
פעם כשהייתי הולכת ברחובות של תל אביב הייתי משחקת עם עצמי משחק 'כמה אנשים שאני מכירה אני אפגוש היום?
'היום זה כבר ממש מיותר, אני כמעט תיירת, מסתכלת על כל מי שחולף על ידי ובוחנת אותו בריחוק.
אני לא לגמרי מרגישה שייכת, יש פה יפים מידי, צעירים מידי ומטופחים מידי, זה טיפה מעצבן, או מאיים, וגם מתסכל, אבל אני אוהבת להסתכל על כולם, קצת לבחון , קצת לבהות, עד שאני נכנסת לעירייה- סידורים וכזה.
האנשים הראשונים שעוזרים לי בעלי מוגבלות כלשהי, הם יושבים במודיעין והם הפנים הראשונות שמייצגות את העירייה. תל אביב עשתה פה בחירה מושכלת, ברור שהיו יכולים להושיב בקבלה כמה פרצופים יפים שיקשטו את הלובי המפואר והמעוצב של העירייה, אבל הם העדיפו אנשים עם שוני כדי לעמת אותנו עם הייחוד שלהם, באותו הרגע הלב שלי התרחב באהבה ענקית.
זה החזיר אותי לחגיגות שבוע הגאווה כי תל אביב חוגגת יחודיות, ואינדיבידואליות, היא מאמצת אליה את כולם ונותנת את הזכות להתבטא.
נורא קל להאשים את תל אביב באליטיסטיות וניתוק, אבל אני מרגישה שהלב שלה במקום הנכון. היא חוגגת את הכבוד לפלורליזם בארץ קשה שמחפשת את השטנצים, שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ומתגעגעת לכור ההיתוך. ארץ שבה נראה שרבים לוקים בעיוורון צבעים.
היום אני אוהבת אותך תל אביב, אפילו את כל הפלצנים, המשוגעים, היפים, הנכונים, האליטיסטים והמנותקים שחיים בתוכך.אני חוגגת איתך את השונה בכולנו, ואני מכבדת איתך את החופש של כל אדם להגדיר את עצמו, לאהוב, להקים משפחה.אני גאה בך תל אביב וגאה להיות גוון יחיד ומיוחד על הספקטרום.
אני טועה?
ספרו לי אם גם אתם אוהבים את תל אביב.
