הפוסט איט

הפוסט איטס מסתכלות עליי מוזר כבר כמה זמן.
תליתי אותן לפני חודש וקצת בפרץ של מוטיבציה, על הקיר מול המחשב.
הן עמוסות רשימות ותאריכים ועכשיו גם אבק.
בהתחלה הן היו מחייכות אליי, קורצות קריצת עידוד.
עכשיו הן בקושי מסתכלות לי בעיניים.
אני חולפת על פניהן מהר ולא מציצה בהן כשאני משחקת במחשב.
אני מאמינה שאני עוד אגרום להן להיות גאות בי.
הן יתמלאו קווי מחיקה כמו עיטורי מלחמה ויפרשו בגאווה לפח.
אני רק מקווה שהן יחזיקו מעמד ולא ינשרו אל מותן באלמוניות בקבר האחים
הפוסט איטס מסתכלות עליי מוזר כבר כמה זמן.
תליתי אותן לפני חודש וקצת בפרץ של מוטיבציה, על הקיר מול המחשב.
הן עמוסות רשימות ותאריכים ועכשיו גם אבק.
בהתחלה הן היו מחייכות אליי, קורצות קריצת עידוד.
עכשיו הן בקושי מסתכלות לי בעיניים.
אני חולפת על פניהן מהר ולא מציצה בהן כשאני משחקת במחשב.
אני מאמינה שאני עוד אגרום להן להיות גאות בי.
הן יתמלאו קווי מחיקה כמו עיטורי מלחמה ויפרשו בגאווה לפח.
אני רק מקווה שהן יחזיקו מעמד ולא ינשרו אל מותן באלמוניות בקבר האחים
של הפוסט איטס ברווח שבין השולחן לקיר.