בימי שני וחמישי בבוקר אני צריכה את כל תעצומות הנפש שלי.
אני מכינה את עצמי כבר בערב הקודם ומתעוררת במלוא המרץ והנחישות, שאני יכולה לגייס כל כך מוקדם בבוקר.
בימי שני וחמישי אני הולכת לשיעור פילאטיס.
זה הזמן שלי…ושל הפנסיונריות.
הן תמיד שם, קבועות ונרגנות, יוצרות חומת לייקרה וצלוליטיס מול הדלת הסגורה של הסטודיו.
בפנים הקרייריסטיות מסיימות את השיעור שלהן, הן נחושות, עסוקות וחתיכות.
אני אף פעם לא יוצרת איתן קשר עין.
כשהדלת הצרה נפתחת שני כוחות עצומים מתנגשים זה בזה בלי רחמים.
הקרייריסטיות מנסות לפרוץ את החומה, הן ממהרות, העיניים שלהן כבר בסלולארי, הן לא שמות לב למכשול שעומד לפניהן והן לא מהססות לדרוך על איזו זקנה בדרך למלתחות.
אבל אין להן סיכוי. הפנסיונריות כבדות יותר ורחבות יותר. הן חיכו 10 דקות וזמן זה המשאב הכי יקר להן.
אף 'פישרית' לא תסיט אותן מהדרך למזרן הקבוע.
אני עומדת בצד מחכה שהפתח יתפנה, ואולי ישאר לי מקום טוב.
מיקום, מיקום, מיקום זה הדבר החשוב ביותר בשיעור פילאטיס-
שורה ראשונה, כדי שלא תצטרכי לבהות בתחת כל השיעור.
בפינה עם המראות, כדי שתוכלי לבהות בתחת שלך מכל זוית ובכל רגע.
השיעור מתחיל.
המורה החייכנית נכנסת, אני מחבבת אותה, היא מקדישה לי בדיוק את כמות תשומת הלב, שאני אוהבת-התעלמות כמעט טוטאלית.
בהתחלה אני שומרת על פאסון, אני הכי צעירה פה ואני צריכה להתנהג בהתאם.
אני מציצה על השעון מאחוריי דרך המראה, הזמן לא זז!
אני מאדימה, רועדת ואיבדתי את הפאסון לחלוטין.
המורה באה ומתקנת אותי. אני משתדלת להחזיק את עצמי מלבעוט בה ב'טעות'.
בת %$#^ !!!!
אני מתחילה לחשוב על גולאגים, על עינויים במרתפים של הק.ג.ב. אנשים שנעלמו באישון הלילה ותוך כדי עינויים כאלה ממש מלשינים על כל המשפחה שלהם.
עוד חמש דקות כאלה ואני מתחילה למסור שמות.
עוד קצת, רק עוד קצת ונגיע למתיחות.
כשהמורה מכבה את הפלורסנטים, אני מתחילה לראות את האור.
כמו אסירי ציון אני מרגישה את התקווה. אידה נודל, נתן שרנסקי ואני יוצאים לחופשי.
שרדתי, אני מדדה ונופלת לברכיים על האדמה המבורכת ליד האוטו שלי בתחושת הקלה וניצחון!
