אנחנו מכונת משפחה משומנת היטב. כל אחד יודע את התפקיד שלו ומבצע אותו בשלמות.
למשל בבקרים- כשהילדה מפעילה את השעון המעורר הפנימי שלה בול ב-6:30, אנחנו יורדים למטה ותופסים את העמדות שלנו.
אורן מתמקם במטבח ומעמיד ליד הקומקום שתי צלוחיות לדייסה עבורו ועבור מעיין וכוס קפה עבורי, וכולם מחכים בסבלנות, שהמים ירתחו.
מעיין ואני מדדות לשולחן, מתיישבות במקומות הקבועים שלנו, נמרחות ומתרוממות קצת יותר עם כל ביס ולגימה מהקפה.
כשהתעוררות מוחלטת נרשמת אורן מופיע עם שתי מברשות שיניים- גדולה וקטנה והוא עושה את מה שרק הוא מצליח לעשות- מצחצח לה שיניים.
אני מכינה את התחנה הבאה- עמדת ההחתלה, מעיין עכשיו ערה לחלוטין והאתגר הוא לקרקע אותה אחרי כמה סיבובים הכרחיים של ריצה מסביב לספה, "אריה, אריה" היא צועקת, בתקווה שאני ארדוף אחריה, אבל אני אורבת לה בנקודה אסטרטגית וברגע של חוסר תשומת לב תופסת אותה, הצלחה!!
בשנייה שאני משחררת אותה, היא מזנקת הישר לתוך המעיל שאורן מחזיק, אנחנו לא פראיירים, אנחנו כבר מכירים את כל השיטות.
היא רוסנה! אורן אוסף אותה, היא מחלקת נשיקות וחיבוקים לכל עבר "ביי אמא" והדלת נסגרת אחריהם.
כשהם משאירים אותי לבד אני חושבת עד כמה אני אוהבת את המשפחה שלי, וכמה השתניתי.
לפני שנתיים לבשתי את חליפת ה'אמא', היא הייתה גדולה עליי בכמה מידות. לאט לאט אני מתחילה לגדול לתוכה.
אני מסתכלת על עצמי במראה ולא מכירה את האישה, שמסתכלת עליי בחזרה.
בפעם האחרונה שמיצמצתי הייתי ילדה קופצנית, הרפתקנית וחסרת דאגות, ועכשיו אני אישה כבדה, מזכירה קצת את אמא שלי.
אני מנסה להבין מי אני היום, איפה נועה שאני מכירה בתוך השגרה, המטלות וההריון.
ואיפה אנחנו כזוג?
אין ספק שאנחנו נותנים את המירב שלנו למשפחה. אנחנו מתחשבים, מתחלקים, יוצקים המון אהבה, סבלנות וביטחון לתוך האורגניזם המשפחתי. אבל לפעמים אני מסתכלת אחורה וחושבת כמה מעט זמן היה לנו כרווקים, רק שנינו.
אנחנו בונים את המשפחה שלנו כרגע ושמחים בה מאוד, אבל אני תוהה אם תהייה לנו אי פעם עוד הזדמנות לשכב על החוף רק שנינו, מרוכזים אחד בשניה וברגע. בלי דאגות, מטלות והסחות דעת.
בינתיים, אורן, אני שמחה להשתנות ולגדול לצידך, להכיר ולדייק את האהבה שלנו ולשרוד את השגרה ומטלות המשפחה יחד.
יום אהבת המשפחה שמח לכולם.
עוד עלינו בפוסט על הדרך אל הים.
ועלינו בתור הורים ב-date night.
