כבר כמה שבועות שאני מסתובבת עם תחושת 'שישרף העולם'. לא טוב לי וזה כנראה באשמת כולם!
בכולם אני מוצאת מגרעות איומות שמאיימות על היחסים ביניינו.
אני מסתובבת עם פחית בנזין ביד, ואני שופכת על כל גשר שאני רואה, שיהיה ספוג טוב טוב לרגע שאני ארצה לזרוק גפרור.
"אבל מה כל כך רע לך בחיים?" אורן שואל אותי נעלב.
הוא בנה לנו מגדל שן והוא מתענג על כל רגע ולא מבין איך אני לא.
ואני דווקא כן…בהתחלה.
הכל טוב במגדל שן- יפה, נעים ונוח, כל כך נוח ששוכחים איך לצאת ממנו.
ופתאום משהו חסר לי, בדידות וניתוק מתחילים להתגנב פנימה.
מה עושים? מכיוון שאני לא יודעת לדבר, אני מחכה…שאורן ישים לב, שהחברות ישימו לב, שהמשפחה…
כשזה לא קורה, אני מרגישה שקופה, שלא רואים אותי ולא מבינים אותי.
אז אני נסגרת עוד יותר בתוך הבועה שלי, עם 'שעה היסטורית' ו'קאנדי קראש' שום דבר לא יכול לגעת בי.
ואני שוכחת לאט לאט איך לגעת באחרים.
ואז מגיע ראש השנה, וצריך לעשות מה שצריך לעשות.
אני מתקשרת לאנשים, שאני אוהבת (אני בספק אם הם יודעים שאני אוהבת אותם), כמו מכונה לא משומנת, חורקת, מעלה עשן אני מתחילה לתקשר, מתחילה לגעת, מתחילה לצאת מהבועה.
ערב ראש השנה עם המשפחה תמיד מקור לפחד מסויים, הסיטואציה עלולה להיות נפיצה. אבל הפעם הדיבור קולח, במשפחה של אילמים מתחילים לדבר בנוחות ובקלילות, ותחושת אופטימיות מציפה אותי.
ולמחרת, כשהילדה מטילה עלינו את כל כובד משקלה, סיגל מגיעה, מביאה איתה את הקסם הקליל שלה, הנעימות ובריזה ששוברת את החום והלחות.
אנחנו יושבים בגינה, הילדה משחקת ואנחנו נרגעים לנו עם השמיים הכחולים, ואני מרגישה שהיא שותפה, וזה כל מה שרציתי, שהיא תהיה חלק מהמשפחה.
כשיש לי סוף סוף רגע לבד, אני נשארת בחוץ, לא בורחת לטלוויזיה או למחשב, נהנית מהבריזה, מתמסרת לשינוי האקלים ומתחילה להרגיש.
קודם את הלב, הוא בתוך אגרוף קפוץ כבר הרבה זמן, הגיע הזמן לשחרר.
ואז את הריאות, לא נשמתי שבועות ואני ממלאת אותן באוויר.
הגיע הזמן לשינוי, להזכר מי אני, להפסיק לפחד, להפסיק להאשים ולאהוב גם אם הייתי רוצה שיאהבו אותי יותר ( או אחרת).
