הגעתי לשדה התעופה עם תחושה נעימה ׳שהכל יהיה בסדר׳. זה נגד באופן חריף את מגוון התחושות שעברו בי בימים שקדמו לכניסה למונית בדרך לשדה.
בדקתי בפעם העשירית אם הדרכון אצלי והגעתי במהירות לדלפק ריק ולדיילת קרקע משועממת.
״פיספסתי את הצ׳ק אין?״ שאלתי עם ניצנים של זיעה קרה והיא נמנמה לכיווני ״לא, הטיסה ריקה״.
יש התחלה יותר טובה מזה לסיפור הרפתקאות?
השנה אני אהיה בת 40. ממש עוד חודש, הראש מסרב להאמין, הנפש מתמרדת, אבל הגוף, הקורבן העיקרי, נכנע בלית ברירה לנזקי הגיל. חלקים שלמים ודי חיוניים פשוט מוותרים לאט לאט; פרקים מתחילים לסרב פקודה, החזה מנסה לערוק ולרדת לאילת, הפרצוף מנסה ללכת בעקבותיו, ה׳מזל׳ הוא שהעיניים מוציאות גימלים, שוברות שמירה ובגדול לא נמצאות כדי לחזות במצב הקשה אליו מגיע הגוף.
חורף שלם הסתובבתי עם הרגשת זיקנה נוראית. כבר התחלתי לשקול את יתרונות המטפלת הפיליפינית לעומת יחידת דיור באחוזת ראשונים. מה שבטוח הייתי חייבת הרפתקה, כדי להזכיר לעצמי איך הייתי לפני…פעם…צעירה…כשהייתי עצמאית, הרפתקנית וחסרת פחד, כן ככה זה היה פעם…
אז נתקלתי בסדנת הצילום של אפרת מהבלוג my lovely mess במרוקו. לא התעכבתי בכלל על קריאת הפרטים ונרשמתי מיד.
במרוקו כבר הייתי, ושם חוויתי את אחת ההרפתקאות הגדולות של חיי. הרפתקה מלאה בפרטים שהשתיקה יפה להם, אבל אם תתעקשו (או אפילו רק תשלחו מילה מעודדת) אשמח לרדת לעומקם בפרוטרוט עם הרבה לחשושים וקריצות.
הפעם חיפשתי הרפתקה טיפה שונה, רציתי להיות מוקפת ביופי, בנוחות…בפינוק…הרפתקה מפונקת של גיל 40, נו מה לעשות, הרווחתי את זה, מה לא?!
את ההרפתקה הזאת הייתי אמורה לעבור לבד, יחידה בקבוצה, אמרו שיהיה אלכוהול וזה הספיק לי כדי להאמין שהכל יהיה בסדר. ואז הגיעו עוד כמה בודדות בקבוצה, ונוצרה אחלה קבוצה.
מיד גילינו שאנחנו משאירות ילדים מאחור שנייה לפני שהחופש הארוך והארור הזה מסתיים. דקה לפני קריסה טוטאלית של גוף ונפש אנחנו עולות על מטוס ומשאירות את הבלאגן מאחור. כשנחזור, שגרה ואז אולי כל הדברים כבר יסתדרו מעצמם, טפו, חמסה, אמן.
ומכאן פשוט הפסקתי לחשוב ורק הייתי, זרמתי על הנוחות הנעימה שאפפה אותנו, ביחד אנחנו עוברות את הכל עם הזהירות והחדות של ענת, שהאצילה חוש כיוון ומנהיגות על מרב, שנתלתה על היכולת הבלתי רגילה של תמי להכיל ולהקליל ואני שצילמתי הכל כי לא רציתי לשכוח אף רגע.
נחתנו סוף סוף בחמימות הנעימה והיבשה של קזבלנקה הישר לזרועותיו הצנומות אך גבריות של מוסטפה, עם שן חסרה וחיוך ענק שהפך אותו למלך המדינה. (מדינה- העיר העתיקה של מרקש שם התאכסנו).
הוא היה הראשון מבין שלושה גברים מרוקאים שפגשנו במסע. השני היה …״איך קוראים לו?״ ״מ-ו-נ-ע-י-ם״ מרב היתה עונה כל פעם באותה הטעמה ועם המון סבלנות, ומוחמד שענה גם לשם מוסטפה, פשוט כי אחרי מוסטפה כל השאר מתגמדים.
אני לא יודעת מה אתם מדמיינים כסטריאוטיפ של גבר מרוקאי, אלו שאנחנו פגשנו היו פרזנטורים של עדינות, נועם ורצון עז לשרת ולעזור. כל בקשה מנומסת ומהוססת שלנו גררה הפיכת עולמות.
מסאג׳? שולחנות הוקמו באמצע המשרד ומעסות הובאו מיד.
בקבוק יין? שליח נשלח לחנות הקרובה וחולץ בקבוקים נשלף מיד.
וכל הפינוק הזה בתפאורה הקסומה של מרקש.
אז נחזור למוסטפה שאחרי מסע מפרך ועם טונה של סבלנות ואורך רוח עצר פתאום את המכונית באמצע הרחוב, שום דבר לא רמז על הימצאות מלון בסביבה אז היינו צריכות לשמור על אופטימיות גבוהה וסף חרדה נמוך.
הוא הוביל אותנו במבוך הסמטאות הצרות, הומות האדם, עוצר רק כדי להגיד שלום ולחבק כל גבר שלישי בערך, שקראו אחריו קריאות שמחה, מלך המדינה כבר אמרתי?!
המדינה בנויה מסימטאות צרות וורודות מלאות בנשים מכוסות עם ילדים בחלוקי בית ספר, עגלות רתומות לחמורים עייפים או טוסטוסים שעפים במהירות ומשאירים אחריהם אדרנלין,.תחושת חיות ושמחה גדולה שניצחתי את הסטטיסטיקה ושרדתי את החוויה.
בסוף הוא נעצר באמצע סמטה חשוכה במיוחד ודפק על דלת שממש לא נבדלה משאר הדלתות באותה הסמטה.
הבטנו אחת בשנייה בתהייה וסקרנות וכעבור שניות אחדות אישה מרוקאית נחמדה עם חיוך ענק קיבלה את פנינו.
נכנסנו דרך הפתח הצר אל תוך ארמון ולתפאורה של הסצינה הראשונה בסרט 'מרוקו שלנו'.
"לזה קוראים 'ריאד'" מונעים הסביר לנו.
זה בית מגורים הבנוי מחדרים הסובבים חצר פנימית משגעת וגג הורס, שהוסב למלון בוטיק.
הריאד הזה היה אפל וחשוך עם המון נרות ועששיות בכל מקום שאפילו בבוקר יצרו אווירה קסומה ורומנטית.
אבל החלק היפה ביותר במלון היה הגג, מלא בפינות מסתור ומיליון עציצים.
כשעומדים בקצה הגג יכולים לראות את כל הגגות של המדינה, צפופים, צפופים. בחלקם תלוייה כביסה, בחלקם עציצים ושמשיות, אבל הכל נראה כמו מדבר גדול צבוע בורוד של מרקש. ואנחנו עמדנו בתוך נווה המדבר בין כל הצמחים והירוק המושקע של הריאד.
איפה הכי טוב לסיים את היום הראשון אם לא על הגג, צופות בשמש שיורדת אל תוך ים הסמטאות, עם היין שמוחמד רץ כדי להשיג לנו ושיחה אל תוך הלילה.
כולנו רגילות לישון כבר ב22:00, חיי היום יום הורגים אותנו וחייבים קצת לנוח כדי להתמודד עם המחר. אבל גילינו שעכשיו שאנחנו בחופש, ולמרות המסע הארוך והמפרך למרקש, אנחנו לא רוצות להחמיץ אף שנייה. אז דיברנו ודיברנו כמו שלא דיברנו כבר שנים. כל המחשבות שאנחנו מנסות להדחיק בבית כל אחת בדרכיה פשוט יצאו החוצה להאזנה, הכלה וקבלה מושלמת.
איזה כיף להיות בחברת נשים!!!
ככה נגמר לו היום הראשון. הלכנו לישון מוכנות להרפתקאות חדשות ולכל היופי שעוד צפוי לנו.
היום השני החזיר אלינו שוב את מוסטפה החייכן. בצער רב נפרדנו ממונעים ומוחמד ומריאד 'קול'.
שוב גררנו אחרינו את המזוודות בסמטאות הצרות אחרי מוסטפה שניווט דרך שוק הומה, בית ספר, מסגד…
האמת שזו לא חוכמה לעשות סדנת צילום במרקש, כל פינה מלאה ביופי וקסם ואפילו מה שלא יפה ואסתטי מריח מדהים.
כשחייתי בתורכיה פיתחתי יכולת מופלאה לנטרל את חוש הריח שלי, זה היה הכרחי בכל כך הרבה הזדמנויות. אבל למרות המראה המרופט של חלק מהסמטאות במדינה, האף שהיה מאוד חשדן ואיים כל הזמן לשבות נתקל אך ורק בריחות נעימים של יסמין, מי ורדים או תבשיל עם קינמון.
בקיצור מרקש עוטפת אותך בקסם, יופי ונעימות בכל צעד.
ואז מוסטפה נעצר בסמטה אפילו חשוכה וצרה יותר מהקודמת. שוב דפיקה על דלת לא ייחודית וכשהיא נפתחה….
ארמון!
מבוא צר וחשוך מאבן נפתח לחצר גדולה, מרובעת, מוארת כולה, במרכזה בריכה קטנה ומסביבה עצי בננה ודקלים ענקיים שצבעו הכל בירוק והצלו מפני השמש.
בניגוד מוחלט לריאד הקודם האווירה פה הייתה של פאר ופינוק, אווירה של עושר אבל נקי ובסטייל והכל בצבעי לבן וורוד.
מקום שבו אפשר לנשום לרווחה ולהרגיש קייט מידלטון (מינימום וכמו שמגיע לי ).
מיד שמתי לב למגש האפרולים והתבייתתי לי על כוס שלא זזה לי מהיד עד הסוף המהיר והטרגי שלה.
בכל זאת כבר הרגשנו שיצרנו חבורה מלוכדת ושמחה והופעתן של שאר נשות הקבוצה טיפה ערער את המערכת.
ואלו נשים הן היו!
אז קודם כל אפרת, מארגנת הסדנה והמורה שלנו לצילום.
יש לי הערכה וכבוד מופרזים למורים. זאת תכונה מפוקפקת שרכשתי מאבא שלי שהיה קורא לכל מורה 'גבירתי' לפי המסורת האירופאית, הגלותית ממנה הגיע. אמא שלי באותו הזמן היתה חובטת עם ידה בראשה בבושה נצר למסורת הצברית, תל אביבית, חצופה ממנה היא הגיעה.
בי נטמע הכבוד המופרז ודמות מורה תמיד יוצרת אצלי תחושת נחיתות.
אז ניגשתי אל אפרת בתחושת ריחוק מסויימת ומסוייגת שהפכה לאחר זמן להערכה אמיתית וכנה.
למה?
כי למדתי ממנה המון, ולא רק בתחום הצילום, אלא על אומץ, חלומות ודבקות במטרה.
הפקת הטיול והסדנה הדהימה אותי. מביתה בבולגריה היא הצליחה למצוא את המקומות היפים ביותר במרקש וליצור רצף של חוויות שהשאירו אותנו עם פה פעור כל הזמן.
לא מדהים?
ואמה…
היא היתה המדריכה המקומית שלנו. בעצם היא אנגלייה, מעין היפית, חסרת שורשים שהשתקעה עם בעלה ושלושת ילדיה באמצע המדינה של מרקש.
כמה אומץ, פתיחות, שקט ושלווה. הלכתי אחריה מרותקת ורק רציתי לגמוע עוד ועוד מסיפור החיים שלה.
אישה חופשייה באמת בלי שום מגבלות, פחדים וחסמים. ואז היא הציגה בפנינו את הילדים שלה והלסת באמת נפלה. שלושה ילדי קטלוג יפייפיים, שובבים אבל רק בסטנדרטים בריטיים, מה שאומר שהם המחונכים והשקטים בילדי ישראל. והיא שולטת בהם בשקט ובשלווה ושומרת עליהם בעדינות לא חונקת בסמטאות המדינה ובשווקים הומי האדם.
ואחרונה חביבה נורה.
היא עוררה בי תחושות מעורבות. דבר ראשון היא בולגריה יפייפיה ואסרטיבית מלאה בסטייל אירופאי. דבר שני היא מנהלת בית מלון ובמקביל בעלת מותג לבגדי ילדים סרוגים, איכותיים ומושלמים שנמכרים בכל העולם.
אז בין לבין היא בגדול הדמות שפעם קיוויתי להיות, אבל לא באמת הצלחתי לפני שפרשתי מעיצוב אופנה.
בהתחלה קצת שמרתי ממנה מרחק, עד שהתחלנו לדבר וגיליתי שהיא גם בן אדם מקסים ואז בכלל רציתי להרוג אותה.
ככה התחילה הסדנה, וגם נמשכה, מוקפות ביופי והשתאות מכל דבר שראינו: מהארמונות, השווקים, הארוחות ואפילו החתולים המפונקים שנמרחו על כריות הריאד ונראו פוטוגניים להחריד.
הימים התמלאו ביופי, רוגע ושקט שפשוט לא רצינו שיגמר.
המשפחה, הילדים היו רחוקים, המסגרות התחילו סוף סוף אז רגשות האשם שברחתי והשארתי את אורן לבד עם הזוועה קצת פחתו ובמקומם נפתח פתח לאהבה ענקית.
כמה קל ביום יום לשים את האהבה בצד לטובת היעילות של התיפעול. ובערב במקום זמן איכות זוגי שקט לברוח לטלוויזיה או לאינסטוש, לקצת זמן אישי נחוץ.
אבל במרקש, רחוקה מהכל וקצת חופשייה, הגוף נזכר במגע של הילדים והתחיל להתגעגע (לפני שנייה הם פשוט תיפסו על כל איבר שלי ומשכו שערות וכדי לזכות בשנייה של שקט ניסיתי להדוף אותם גם מהשירותים).
ואורן?
הוא הפך לחלק ממני כבר לפני שנים. מאדם אוטונומי ועצמאי הפכתי ליצור סימביוטי בלי שום דרך חזרה.
אני לא מסוגלת להודות בזה בדרך כלל שהתלות שלי באורן הפכה לקבועה, אני עוד מתמרדת לפעמים בכעס ובהתרסה.
אבל אין דרך לברוח מזה, אורן הוא חלק ממני שלעולם לא ארצה שיעלם, אני רוצה לחוות איתו ולחלוק איתו הכל ועם המרחק הפיזי ממנו הקירבה בלב רק מתחדדת.
ואז הגענו למדבר…
והסיצנה השלישית בסרט 'מרוקו שלנו' התחילה.
"זה נקרא גלמפינג!" ענת הסבירה לנו כל הזמן, "גלם-קמפינג", אבל לא באמת היה לנו מושג על מה מדובר עד שהואן עצר באמצע המדבר והסרט התחיל.
איש נחמד, עדין וחייכן קיבל את פנינו והוביל אותנו בין האוהלים הגדולים לרחבה מוצלת מול ההרים המדבריים.
מעולפות מהחום, מאובקות ומזיעות נדבקנו לנקודה המוצלת- במדבר התנהג כבדואי.
רק כשהחלו רוחות אחר צהריים נעימות לנשוב הצלחנו להרים את עצמנו לכיוון האוהלים.
מבחוץ האוהלים נראים גדולים, מרווחים אבל לחלוטין פשוטים למראה, אבל ברגע שצעדנו פנימה והעיניים התרגלו לחשיכה הבנו שחזרנו בזמן ואנחנו בסרט אחר לגמרי.
האוהל עוצב כמו תפאורה של 'חזרה לאפריקה', מיטות גדולות ומרווחות, מזוודות ישנות ועששיות גדולות בכל מקום פופים מעוטרים מעור, בקיצור סרט.
אם אנחנו כבר בתפאורה של הסרט אז כדאי שכבר נתלבש לתפקיד. אפרת הבטיחה לנו סשן צילום פורטרטים ולכבוד המאורע כל אחת התארגנה על לוק מקורי ומייצג ששבר את האינהביציות שלנו.
כבר איזה זמן שאני לא באמת מרגישה יפה.
אני כמעט בת 40, לרוב מרגישה מרופטת, עם שיער אסוף בגולגול מרושל, כדי שהילדים לא יצליחו לתלוש עוד שערות. ובגדים שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליהם זה שהם נוחים.
והנה פה במדבר יכולתי להוציא את הבגדים המעט מוגזמים שתמיד רציתי ללבוש ולהראות בדיוק כמו שרציתי ולהרגיש יפה.
בא לי להתמסר לצילום ולהיות במרכז כמה שיותר ולהתמכר לתחושה החמקמקה הזאת של שביעות רצון מעצמי.
כשהכל נרגע, השמש החלה לשקוע ואנחנו חזרנו לנקודת התצפית שלנו הפעם מצויידות בבקבוק יין.
רוח נעימה ליטפה אותנו ורק דבר אחד הפר את השקט.
אפריקאי חמוש בגיטרה התיישב באמצע הרחבה ושר בקול צרוד שירים שהגיעו רחוק רחוק כל הדרך מצידו השני של המדבר.
הלילה ירד והשמיים הוצפו בכוכבים, שוב מצאנו לנו ספסל צר בקצה המאהל, עליו הצטופפנו כולנו ודיברנו אל תוך הלילה מפירות את השקט. אוף כמה שאני אוהבת את הנשים האלה!
המדבר עושה משהו לנשמה, השקט הגדול שבחוץ פולש פנימה ומגרש כל הפרעה. זה בניגוד מוחלט לתחושות שמציף שופינג.
כן, חזרנו למרקש ויצאנו שוב לסמטאות, הפעם חמושות בארנק ומוטיבציה ענקית למלא את חצי המזוודה שהשארנו ריק במיוחד למטרה זו.
אבל למרות שהכל מושלם בשוק אין דבר שיכול לגרור התמרמרות וזעם משופינג קבוצתי ל7 נשים. האינטרס המשותף לכיף ורוגע הפך לאינטרס אישי וצר להשיג את הרכישות הטובות ביותר.
זה בנוסף לצוענייה שרימתה אותי, בילבלה אותי ולקחה לי סכום שערורייתי על ציור חינה על היד, הפך את היום הזה לבלתי נסבל.
ומעל הכל ריחף סוף הטיול וזה גרר תחושות קשות והתפרקות גופנית של כולנו.
רק חוויה אחת הייתה חסרה- ביקור לילי בכיכר 'ג'מעה אל -פאנה'.
דיברנו על הכיכר הזאת כל ערב, היתה לנו מוטיבציה ותיכנון לבקר שם כל ערב, אבל איכשהו זה נדחה לערב האחרון.
וגם בערב האחרון התקבצנו בפטיו של הריאד, אבל תמי כבר הודיעה שהיא נשארת בחדר. מרב ואני התחלנו לשלוח מבטים מרומזים אחת לשנייה ולתכנן את ההברזה שלנו ההרפתקה הלילית ורק ענת התעקשה שנזיז את התחת שלנו ונצא כבר.
תודה ענת על הנחישות!
בהתחלה גררנו רגליים בסמטאות, הלכנו בטור עורפי צר, כשבראש אמה עם בעלה והילדים, אפרת ובויאן (בעלה), נורה, ענת, מרב ואני אחרונה חביבה.
שוב השוק שהעלה את התחושות הקשות של השופינג, שוב ענת עוצרת כדי לקנות רק עוד דבר אחד אחרון.
ואז ג'מעה אל- פנה.
ביום הכיכר המרכזית הזאת מלאה בצועניות שמציעות קעקועי חינה ובדוכנים קטנים של מזכרות, שיניים תותבות תבלינים ומאלפי נחשים. כיכר…
בלילה הטירוף מתחיל.
פתאום הופיעו בה מאות דוכני אוכל, היא מוארת באלפי אורות ומוצפת במיליוני אנשים.
כל דוכן מעסיק איש שמנסה בשיטות הפולשניות ביותר לגרור סועדים דווקא אליו.
השינוי בין הבוקר לערב לא יאמן, ובסוף החלק המואר וההומה של הכיכר בבת אחת נגלה ים חשוך והומה עוד יותר של אנשים.
מרב ואני עמדנו על הקצה ובמקום ללכת בעקבות הקבוצה לדוכן האוכל, שילבנו ידיים וצללנו פנימה.
אם מסתכלים על הכיכר מלמעלה בטח רואים מעגלים, מעגלים של אנשים. כדי לראות את ההתרחשות במעגל צריך לפלס דרך בין כל הצופים האחרים.
בכל מעגל הצגה אחרת. קבוצות של אפריקאים, אנשי מדבר, צוענים וכו' שרים ורוקדים את השירים המסורתיים שלהם. בכל מקום שבו העין נופלת היא מגלה מראה חדש ומופלא.
מרב ואני סללנו לנו דרך אל תוך מעגל שם ישבו חבורה של גברים, האחד, צעיר יחסית מחזיק מעין גיטרה מסורתית. הוא הביט אל כל אחד מהאנשים הרבים שעמדו מסביבו ונתן לכולנו תחושה שהוא רואה אותנו ומזמין אותנו לתוך העולם שלו. הוא הציג איש מבוגר עם ראש מלא תלתלים ופה חסר שיניים שישב מאחורי מעין קלידים.
האיש הזקן התחיל לשיר בקול צרוד של מאה צרצרים. אני לא יודעת על מה שר, אבל כולנו כאיש אחד נלקחנו למסע איתו יד ביד אל השבט שממנו בא, אל מאהל עמוק בתוך הסהרה, ליום בו נכתב השיר, דרך מאות השנים שעברו מאז.
רציתי להוציא את המצלמה ולתעד את הרגע, אבל הצעיר יותר הסתכל ישר לתוך העיניים שלי וידעתי שאנחנו חולקים רגע פרטי שעדיף לכבד מאשר לאבד.
ואז קם הצעיר שבחבורה, בחור נאה עם תוף, שהתחיל לתת קצב ובבת אחת הקפיץ את כל הסובבים. כולם קפצו, שרו, מחאו כפיים וחוו את אותה החוויה בו זמנית בלי הבדלי מוצא ומין.
רק דבר אחד הצליח לנתק אותנו משם וזה הזיכרון העמום שבטח שאר החבורה מחפשת אותנו.
בצער רב חזרנו לדוכני האוכל, ריח עשן המנגלים ושיפודי פירות הים.
זה היה הערב האחרון, למחרת בחוסר רצון ארזנו את החפצים ועשינו את המסע הארוך הביתה.
רק דבר אחד נשאר וזה להגיד תודה ענקית- אז קודם כל לענת, תמי ומרב שבלעדיכן הטיול הזה לא היה יכול להיות כל כך כיף. אני אוהבת אתכן מאוד.
תודה לאפרת שיצרה חוויה מטורפת ובלתי מתפשרת .
תודה לבויאן על שיחה נפלאה שממנה יצאתי עם מסר לחיים ואני ממש מקווה שאצליח להמשיך וליישם ולחיות לשם היצירה וגם ליהנות ממנה.
והכי חשוב לאורן שאיפשר לי לברוח ולקחת קצת זמן איכות לעצמי
היה לי כל כך קשה לברור בין כל התמונות, לנסות לשלב אותן ולערוך אז בכדי לראות עוד ממרוקו אתם יכולים להכנס לדף האינסטוש שלי (שהוא אגב די מוצלח לפחות בעיני 🙂 ) ולהייליטס שם כל הסטוריז ממרוקו נשמרים בבטחה.
חוץ מזה אתם מוזמנים לשאול שאלות, להעיר ולהאיר או סתם להשאיר פה אהבה למטה בתגובות.
