"לא נשאר לי כלום" הוא אמר לי, " איבדתי את ההורים שלי, איבדתי בת, איבדתי את אישתי. אלוהים לא אוהב אותי".
אני מקשיבה בשקט ומתכווצת בכיסא, אנחנו לא ידועים בפתיחות במשפחה שלנו. אצלנו שורדים הכל בגבורה, במיוחד אבא שלי.
הוא נולד בכפר קטן ברומניה, עבר השפלה וגירוש עוד לפני בר המצווה שלו, התייתם מהוריו במחנה ופילס את דרכו בשלג, כשהוא סוחב את אחותו הגדולה על הכתפיים, לעבר הבטחה של ספינה, שתיקח אותם לארץ ישראל.
אנחנו יושבים בסלון של הבית הנוח שהוא ואמא שלי בנו. הדלת לחדר פתוחה ונכנסת בריזה נעימה וציוץ של ציפורים.
שקט פה חוץ מקולות הדיבור המשוחרר והצחוקים של הנערים והנערות בדרך לפעולה בצופים.
בלב אני מתמרדת על ההצהרה שלו, אבל אני שותקת. אני לא יודעת איך לנחם את אבא. הוא תמיד היה גדול מהחיים, איש חזק וקשה שדחה את החיבוקים שלנו כאילו הם שטויות טריוויאליות. הוא גבר של פעם- לוחם ושורד, הוא מתווה דרך עקשן שלא נכנע לדרכים שניסינו לסלול.
עכשיו הוא זקן והזקנה רעה לו. הוא מתחיל להחלש ובזמן שהוא מאבד את עצמו הוא מתחיל לחשוב על כל הדברים שאיבד בדרך.
עכשיו הוא זקוק לחיבוקים שלנו.
הידיים שלנו נפגשות מעל צלחת הפירות שהפיליפינית שלו חתכה. אני מפנה לו את הדרך וסוף סוף מצליחה לדבר-
"אלוהים אוהב אותך, תראה את כל המתנות שהוא נתן לך- יצרת לעצמך חיים ובית, משפחה גדולה שאוהבת אותך ומדינה שעזרת להקים.
אתה מוקף בביטחון, נוחות ואהבה."
הוא מסתכל עליי עייף וכנוע, חצי מתרצה. אני קמה לחבק אותו.
"הלוואי שרק נצליח לשמור על כל מה שיצרת" אני חושבת לעצמי.
