Wind of change-

אם אתם בגילי אתם בטח זוכרים את השיר wind of change של הסקורפיונס. השריקה הזאת עדיין יכולה להעביר בי צמרמורות ובאמת השיר הזה היה ההמנון של צעירי הגוש הסובייטי בזמן נפילת חומת ברלין והתמוטטות המשטר במוסקבה. אבל מה אם השיר הזה בעצם נוצר על ידי ה-CIA כדי להשפיע על דור שלם של צעירים להתקומם נגד המשטר הקומוניסטי?
נשמע מופרך? לגמרי! אבל זאת השמועה ששמע העיתונאי פטריק ראדן קיף והוא הלך לחקור.
האם זה אמיתי או שקר מוחלט? אני לא הולכת לעשות לכם ספויילרים, אבל אני רק ארמוז שהמוח שלכם יעוף מכל מה שתגלו על הדרכים בהן הCIA משתמש בתרבות למטרותיו.
ומה הקשר של ד"ר ז'יוואגו, משימה בלתי אפשרית, נינה סימון והווארד היוז לכל זה?
אתם חייבים לשמוע ולא להאמין!
כנסו ללינק בספוטיפיי.

Catch and kill-

רק מלחזור ולשחזר בראש את הפודקאסט הזה אני מתמלאת בעצבים ותחושת חוסר אונים. אז למה בכלל אני ממליצה עליו?
כי זה אחד הפודקאסטים החשובים שנוצרו בשנים האחרונות, בעיניי.
רונאן פארו, עיתונאי חוקר וכן, הבן של מיה פארו ווודי אלן (ימח שמו) התחיל לשמוע שמועות בתעשייה, הוא שמע על הטרדות, על תקיפות ואפילו ממש אונס, הכל בגדר שמועות או סוד ידוע היטב שאף אחד לא מעיז להגיד בקול רם, פשוט כי מדובר באחד האנשים החשובים בהוליווד- הארווי ויינשטיין.
רונאן פארו מביא לנו את סיפור החקירה מהרמזים הראשונים ועד לפרסום הכתבה שפוצצה הכל ובעצם התחילה את תנועת #METOO.
זה אחד הפודקאסטים המעצבנים כי מתגלה הפרצוף האמיתי של אנשים עם המון כסף וכוח שמאמינים שהם יכולים לקחת כל מה שירצו בהבטחות, בשוחד, באיומים ואם כל זה לא עוזר באלימות.
כדאי לשמוע ולהתעצבן גם, לינק לפודקאסט כאן.

Killer book club-

זה נשמע כמו ספר של אגאתה כריסטי- בעיירה אנגלית ציורית ומנומנת נרצח פנסיונר, מורה לאנגלית מוערך מהקולאג' הסמוך.
אנחנו מגלים מהר מאוד שהוא נרצח על ידי המאהב שלו וחבר נוסף במועדון הספר האקסקלוסיבי, אבל למה?
פרק אחרי פרק ג'יליאן פאצ'ר, העיתונאית החוקרת, תגרום לכם לחשוב שהבנתם הכל, אבל ממש כמו ברומן של אגאתה כריסטי הכל יתחבר רק בפרק האחרון.
כיף לצלול לתוך הפודקאסט הזה, למרות שהוא בaudible ודרוש מנוי.

The shrink next door-

יש לי חברה אהובה שחולה כמוני במחלת הפודקאסטים והיא המליצה לי על הפודקאסט הזה. בגדול כל מה שהיא הייתה צריכה להגיד שיש עכשיו סדרה באפל טי.וי עם ויל פארל (אני לא יכולה להגיד את השם שלו בלי לחייך) ופול ראד שמבוססת על הפודקאסט הזה ומכיוון שאין לי אפל טי.וי רצתי לשמוע. ואכן סיפור מטורף ואמיתי לגמרי ונורא נורא יהודי!
איך הכל התחיל?
ג'ו נוסרה, עיתונאי, ואישתו קנו בית בהאמפטונס, השכן שלהם היה פסיכיאטר, בעל אחוזה מטורפת שערך מסיבות מפוארות עם מלא כוכבים.
ויום אחד הוא פשוט נעלם, לא נשאר לו זכר, רק מנהל משק הבית היה שם כדי לספר את הסיפור. אבל האם זה באמת מנהל משק הבית?
אתם חייבים לשמוע את הסיפור המטורף הזה על שליטה ואמון באנשים הלא נכונים.
לינק לפודקאסט כאן.

Even the rich-

יש פודקאסטים רציניים, יש מותחים ויש כאלו שמושלמים לבישול.
אז בפעם הבאה שאתם עושים ספונג'ה או חביתה שימו ברקע את even the rich ותרגישו שלמרות שאני כנראה עושה משהו ממש עלוב כרגע, החיים של העשירים והמפורסמים עלובים בדיוק כמו שלי…בערך.
ככה למדתי על הרצח של מאוריציו גוצ'י למשל, על התככים בין הילדים של רופרט מרדוק ולמה סולאנז' החטיפה לג'יי-זי.
הפרקים מתחדשים כל שבוע ואני כבר מחכה לפעם הבאה שאקרצף שירותים כדי לשמוע את כל הליכלוך על מדונה וג'קי אונסיס.
לינק לפודקאסט בספוטיפיי כאן.

Conflicted-

במעבר חד…
תגידו זה הגיוני להיות טיפל'ה מאוהבת בג'יהאדיסט לשעבר?
איימון דין, היה ג'יהדיסט של אל-קעיידה, הוא הגיע עד לאוסאמה בין לאדן והיה מעורב בדרגים הגבוהים ביותר כשהפך לסוכן כפול של MI6.
יש לו קשרים וידע על כל העולם הערבי והוא יושב עם תומס סמול, נזיר לשעבר, לנתח את התהליכים שקורים במזרח התיכון, את מה שקרה באפגניסטן לאחרונה, את האיום הסיני ועוד ועוד.
זה מרתק וחשוב להבין את העולם הערבי מנקודת מבט של מי שהיה ונמצא שם ומצליח בהמון אנרגיה ואפילו חוש הומור להסביר את הסביבה שבה אנחנו חיים.
לינק לפודקאסט כאן.

TRIGGERnometry-

דרך הפודקאסט הזה הגעתי לתומאס סמול ולconflicted. וזו דרך מצויינת להחשף ולהקשיב לאנשים ממש מעניינים בנושאים שכרגע נחשבים מאוד טריגריים. תחזיקו חזק- 'האם נשים טראנסג'נדריות הן נשים אמיתיות?' אוהההוווו 'שינויי אקלים- האם יש סיבה לפאניקה?' 'האם הגירה תשנה לגמרי את פני אירופה?'
קונסטנטין קיסין ופרנסיס פוסטר, שני קומיקאים בריטיים, יושבים ומדברים עם פרופסורים, אנשי תרבות, אקטיביסטיים וסופרים על נושאים אקטואליים, לא חייבים להסכים, אבל ממש חשוב לשמוע כל מיני דיעות ואולי להחשף לזוויות ראייה מעניינות והכל במבטא בריטי מדליק.
לינק לפודקאסט באתר שלהם.

Honestly-

עוד מישהי שנחשפתי אליה בטריגרנומטרי ומאז אני מעריצה שרופה- בארי וייס, עיתונאית יהודייה אמריקאית, לשעבר כתבת של הניו יורק טיימס, עזבה כשהבינה שרוב התקשורת הממוסדת דורשת אחדות אידיאולוגית וממזמן כבר לא מחוייבת לאמת, אלא לאג'נדה.
ולכן עזבה והפכה עצמאית והיא מביאה כתבות מרתקות. אני ממש אהבתי את הפרק שמתאר את הבריחה של נערה מאפגניסטן שנכבשה לאחרונה מחדש על ידי הטאליבן, או הפרק בו היא משוחחת עם הסופרת של הספר עם השם המושלם ' PEOPLE LOVE DEAD JEWS' (חובה לכל אחד לקרוא!!!!!!!!!!!!! והנה לינק לאמאזון כי זה באמת ממש חשוב לקרוא את הספר הזה).
אתם כנראה תשמעו אצלה דברים בעומק, רגישות ובזווית שונה מהשאר.
לינק לאתר שלה כאן.

Stephen Fry's Victorian secrets-

אחרון, אחרון ומאוד חביב!
מכירים את סטיבן פריי? הוא שחקן, קומיקאי, ואיש עם הקול הכי נעים בעולם ויש לו שני פודקאסטים על החיים בתקופה הויקטוריאנית והתקופה האדוארדיאנית.
עכשיו אם יכלו לשגר אותי לכל זמן בהיסטוריה הייתי מיד בוחרת את ימי הביניים ומיד אחרי זה את התקופה הויקטוריאנית.
והופה סטיבן פריי בא ומגלה את מה שתמיד רציתי לדעת כמו למשל- איך נראו השירותים בתקופה ההיא, מה היה היחס לנשים, להומואים ולפורנוגרפייה.
כל מה שצריך כדי באמת להתנתק זה קצת היסטוריה ואת הקול של סטיבן פריי.
לינק לפודקאסט באמזון כאן.

אני מקווה שאהבתם ושתצללו עמוק לתוך כל התכנים המעולים.
מידי פעם אני ממליצה על הספרים והפודקאסטים שאני שומעת גם באינסטגרם ושומרת הכל בהייליטס (העיגול הורוד שמה למטה עם הכיתוב 'לצות ספרים 🙂 )

אבל עכשיו תורכם, אם יש לכם המלצות לפודקאסטים אתם ממש מוזמנים לחלוק אותן איתי כאן למטה בתגובות.
יאללה אני מתנתקת כדאי להתחבר לפודקאסט החדש שלי.

הראשונה היא אמא שלי.
אמא אהבה את האנדרדוג. היא היתה מוכנה לצאת למלחמה תמיד עבור מי שתפסה כחלש ואספה סביבה את כל עזובי העולם.היא לא התהדרה בלב של זהב, לא דרשה מחמאות תודות או אפילו תשומת לב, היא פשוט ריחמה ואספה אותם אליה בטבעיות.
שמתי לב לתכונה הזאת אצלי בטירונות, כשלכולם היה קשה אספתי סביבי את אלו שהתקשו במיוחד ועברנו את זה יחד, עוד לא ייחסתי את זה לאמא שלי, עד ששמתי לב שהגנטיקה חילחלה למעיין, אני רואה אותה נדרכת כשהיא שומעת ילד בוכה בגן השעשועים, היא מיד חייבת לעזור, היא רצה למתקשים ומרימה אותם במעלה המתקנים.
ואני צופה בה בגאווה, מדמיינת את אמא שלי מסתכלת עליה מלמעלה ויודעת שאחת התכונות הטובות ביותר שלה ממשיכה לחיות אחריה.

השנייה היא ענת חפץ.
כשהייתי ילדונת הרפתקנית ונחושה בת עשרים נשכרתי לעבוד בטורקיה.
ארזתי מזוודה ואומץ ששאבתי משיר של אמינם (השראה מגיעה ממקומות לא צפויים) ועליתי על מטוס.
שם חיכתה לי ענת חפץ, אישה מרשימה עם שיער שחור ובגדים שחורים, שרשראות כסף ענקיות וחיוך שאומר "אני שולטת במצב".
ואכן אף אחד או אחת לא שלט במצב כמו ענת, כשהיא נכנסה לחדר המתח מיד עזב אותו, שקט השתרר כדי לתת לה מקום לדבר.
היא יכלה להיות בוסית מאיימת, אבל היא ידעה ששיתוף פעולה מגיע מנאמנות והערכה, את התכונות האלה היא קידשה ביחס לעובדות שלה ובתמורה נתנו לה את כל מה שהיה לנו.
היא תיגמלה אותי על עבודה קשה, דחפה אותי לאתגרים חדשים וכשחששתי תמיד התייצבה מתחתיי עם רשת ביטחון ומילים מעודדות להמשיך הלאה.
למרות שעברו כמעט 15 שנה מאז ענת חפץ נשארה הבוסית הכי טובה שהייתה לי ואישה שאני מעריצה עד היום.

השלישית יונית צוק.
את תחום האופנה זנחתי כמה שנים אחרי שעזבתי את טורקיה. את הרף הגבוה ש'צ'ריפילד' וענת חפץ הציבו היה קשה לעבור.
פתאום בארץ, עולם האופנה נראה קשוח, תחרותי מידי, אנשים טובים היו וישנם, אבל הרוב נראה מוכן לדרוך עלייך בכל רגע ובלי להסתכל לאחור.
אז עזבתי.
פתחתי את הבלוג שלי והתחלתי לכתוב ולאייר ואז נתקלתי בקורס הבלוגים של יונית צוק.
היא ה'בלוגריסטית', גורו לכל הבלוגריות באשר הן.
למפגש הראשון בקורס הגעתי בחשש, שנים בתחום האופנה גרמו לי לשקשק כשאני נכנסת לחדר מלא קולגות, את המסכות הנדרשות להתמודדות עם קהל האופנה איבדתי מזמן וחששתי שהבלוגריות יאכלו אותי בלי מלח.
אבל אז נכנסה יונית ופרסה את המשנה שלה- עולם הבלוגים והרשתות החברתיות בנוי על עזרה הדדית, על שיתוף, אנחנו פה להצליח ביחד.
ועולם חדש נגלה בפניי, יונית עזרה ליצור את העולם הזה ואני מעריכה אותה על כל הערכים שהיא יוצקת לתוכו ועל דורות של בלוגריות שחושלו בדמותה והופכות עד היום את העולם הזה למקום נפלא ליצור בו.

הרביעיות הן סיגל ותמי.
תמיד הרגשתי בנוח עם בנים, היה קל להיות חברה של בן, היו לי חברות בנות, אבל זה תמיד הרגיש קצת מסובך יותר, אולי תחרותי או קצת כוחני.
עד שפגשתי את תמי, היא חיזרה אחריי, הזמינה אותי למפגשים, התקשרה, שמרה על קשר. ואני פשוט הגעתי, למה לא?!
היא שמרה על הגחלת גם בשנים הארוכות שלא גרתי בארץ, ועדיין אני שמרתי על המישנה שאבא שלי טרח להחדיר לי ש'חברות זה דבר זמני'.
כשחזרתי ארצה היא הכירה לי את סיגל ושתיהן יחד לימדו אותי מהי חברות נשית.
סיגל פשוט קיבלה אותי, גם כשהייתי כל כך חסרת ביטחון שהיה לי קשה לדבר. תמיד הייתה זמינה לי, החזיקה לי את היד בתקופות שהחיים נראו חסרי היגיון, ובתקופות שהחיים נשברו לשניים.
סיגל ותמי לא ויתרו עליי, לימדו אותי לדבר (עדיין יש לי עוד הרבה מה ללמוד בנושא), לימדו אותי לסמוך ולימדו אותי שאין כמו חברות נשית.
והיום אני יודעת שחברות אמיתית היא ניצחית.

אז יום האישה 2021 פה והעולם אכן השתנה.
הערכים והמאבקים הישנים עוד רלוונטים, אבל הבנות שלנו כבר גדלות על מנטרות שונות לחלוטין מאלו שאנחנו גדלנו עליהן, ואני חוזרת על המנטרות האלה עבור מעיין ומגדלת אותה על ברכי ערכים שלא טבועים בי.
למשל ש'את יפה כמו שאת'- אז כן הייתי רוצה להאמין בזה, אבל בדיוק סיימתי עוד שיעור ספורט קטלני ומרחתי קרמים במאות שקלים.
'תהיי עצמאית וחזקה'- אז כן, אבל… אני לא מסוגלת באמת לטפל בטפסים והמוח שלי נהייה עיסה כשבעייה בירוקרטית תוקפת אותי ואף פעם לא הייתי תלוייה באיש כמו שאני תלוייה באורן.
אבל אני כן מעבירה למעיין את כל הערכים שלמדתי מהנשים המשפיעות בחיי- תהיי טובה, תהיי קשובה, תהיי חברה ותצמחי מתוך עזרה לאחרות.

הוא נסוג והעביר את השרביט לאחותי, שבארוחת שישי אחת הציעה שאלך ליועצת תעסוקתית ואולי אני אוכל להתחיל לחשוב על כיוונים חדשים.
הסכמתי, בעיקר כי שמחתי על כל הזדמנות לצאת מהחנות שלמדתי לשנוא.
חמושה בכוס קפה, שאמורה היתה לעזור לפקוח את העיניים הטרוטות מאלכוהול ולילות טרופיי דאגות, הגעתי אל היועצת הצעירה והחמודה, מלאת המוטיבציה.
הסתכלתי עליה והאמת נשפכה החוצה- בלב כבר ויתרתי על האופנה, הנתיב שסללתי לי מגיל 3 התברר כדרך ללא מוצא.
עד כה הצלחתי לכבוש כל יעד שסימנתי לי, לא חסרו כשלונות בדרך, ידעתי מה זה להיכשל, אבל עוד לא ידעתי מה זה לוותר.

"איך את מדמיינת את העבודה האידיאלית?" היא שאלה אותי.
אחרי מחשבה ארוכה צמצמתי את הפנטזיה לשלושה סעיפים-
1. להיות עצמאית, אדונית לעצמי ולזמן שלי, בלי בוס מעליי.
2.לעשות עבודה מגוונת מלאה באתגרים.
3.להיות מוקפת ביופי והשראה.

השנים עברו, משפחת קליין עברה כל כך הרבה שינויים והשאלה-'מה יהיה עם נועה' התפוגגה בין כל הדאגות החשובות והדחופות יותר.
משפחת ויסנשטרן-קליין נוצרה.
וילד שונה ומשונה נולד בין שני הילדים המתוקים האחרים- הבלוג שלי.

הוא נולד מהצורך ליצור, המחוייבות אליו הייתה עמוקה והטיפוח שלו היה הדבר החשוב ביותר אחריי ששמתי את הבכורה בגן בבוקר ואחריי שהשכבתי אותה לישון בלילה.
אבא שלי לא הבין מה זה בלוג (הוא בקושי הבין מה זה אינטרנט). אחרי כל הצלחונת קטנה שהייתי גאה מאוד לחלוק איתו הוא היה שואל "ועושים מזה כסף?" ובכך מכבה במהירות את ההתלהבות שלי והרצון לחלוק איתו.
אבל הייתה לי תכנית-
בשנה הראשונה אני אמצא את הקול שלי ואת הסגנון של הבלוג.
בשנה השנייה אני אעבוד על הגדלת הקהל.
בשנה השלישית אני אתחיל לעשות כסף.
 

לפני חודש הבלוג חגג את יום הולדתו הרביעי.

דרכו מצאתי את הקול שלי ואת כל מה שאני אוהבת לעשות, אני מגלה עוד ועוד יכולות, ומתמסרת לעוד ועוד פנטזיות.
בדרך פלא (וגם קצת בעבודה קשה) מצאתי קהל אהוב ונאמן (תודה יקירות ויקירים שאתם פה ואוהבים את מה שאני עושה, שאכפת לכם, שאתם עוקבים)
ואפילו הצלחתי להפוך את הבלוג למקור הכנסה (למזלי זה עוד קרה בזמן שאבא שלי היה בחיים, אז יכולתי לענות לו בגאווה ובחיוב על השאלה "נו, ועושים מזה כסף?")
 

ומה אני מאחלת לו ולי לכבוד יום הולדתו?
שימשיך ככה.
רק להנות מהיצירה ולהיות מוקפת ביופי והשראה.

בתיזמון מדוייק וצירוף מקרים מעורר מחשבה, התבקשתי להעביר הרצאה על הדרך שהבלוג עשה כחלק מ'נשים מעוררות השראה' בבית חנה.

זה ממש לא מתאים לי להסכים לדבר כזה, אבל לצערי אני ממש מחבבת את מי שביקשה ממני (אוף איתך חן :)!! )
אני פחות מהמפרגנות לעצמן, אני יותר בוסית קשוחה ואכזרית לעצמי, אבל המחשבה והתכנון של ההרצאה הזאת גרמו לי להיות גאה בעצמי ובדרך שעשיתי עד כה.
אז אם בא לכן לשמוע, להפגש פנים אל פנים ואולי אפילו לקבל קצת השראה, תזמינו מקומות ובואו.

השנה אני אהיה בת 40. ממש עוד חודש, הראש מסרב להאמין, הנפש מתמרדת, אבל הגוף, הקורבן העיקרי, נכנע בלית ברירה לנזקי הגיל. חלקים שלמים ודי חיוניים פשוט מוותרים לאט לאט; פרקים מתחילים לסרב פקודה, החזה מנסה לערוק ולרדת לאילת, הפרצוף מנסה ללכת בעקבותיו, ה׳מזל׳ הוא שהעיניים מוציאות גימלים, שוברות שמירה ובגדול לא נמצאות כדי לחזות במצב הקשה אליו מגיע הגוף.

חורף שלם הסתובבתי עם הרגשת זיקנה נוראית. כבר התחלתי לשקול את יתרונות המטפלת הפיליפינית לעומת יחידת דיור באחוזת ראשונים. מה שבטוח הייתי חייבת הרפתקה, כדי להזכיר לעצמי איך הייתי לפני…פעם…צעירה…כשהייתי עצמאית, הרפתקנית וחסרת פחד, כן ככה זה היה פעם…

אז נתקלתי בסדנת הצילום של אפרת מהבלוג my lovely mess במרוקו. לא התעכבתי בכלל על קריאת הפרטים ונרשמתי מיד.
במרוקו כבר הייתי, ושם חוויתי את אחת ההרפתקאות הגדולות של חיי. הרפתקה מלאה בפרטים שהשתיקה יפה להם, אבל אם תתעקשו (או אפילו רק תשלחו מילה מעודדת) אשמח לרדת לעומקם בפרוטרוט עם הרבה לחשושים וקריצות.
הפעם חיפשתי הרפתקה טיפה שונה, רציתי להיות מוקפת ביופי, בנוחות…בפינוק…הרפתקה מפונקת של גיל 40, נו מה לעשות, הרווחתי את זה, מה לא?!

את ההרפתקה הזאת הייתי אמורה לעבור לבד, יחידה בקבוצה, אמרו שיהיה אלכוהול וזה הספיק לי כדי להאמין שהכל יהיה בסדר. ואז הגיעו עוד כמה בודדות בקבוצה, ונוצרה אחלה קבוצה.
מיד גילינו שאנחנו משאירות ילדים מאחור שנייה לפני שהחופש הארוך והארור הזה מסתיים. דקה לפני קריסה טוטאלית של גוף ונפש אנחנו עולות על מטוס ומשאירות את הבלאגן מאחור. כשנחזור, שגרה ואז אולי כל הדברים כבר יסתדרו מעצמם, טפו, חמסה, אמן.

ומכאן פשוט הפסקתי לחשוב ורק הייתי, זרמתי על הנוחות הנעימה שאפפה אותנו, ביחד אנחנו עוברות את הכל עם הזהירות והחדות של ענת, שהאצילה חוש כיוון ומנהיגות על מרב, שנתלתה על היכולת הבלתי רגילה של תמי להכיל ולהקליל ואני שצילמתי הכל כי לא רציתי לשכוח אף רגע.

נחתנו סוף סוף בחמימות הנעימה והיבשה של קזבלנקה הישר לזרועותיו הצנומות אך גבריות של מוסטפה, עם שן חסרה וחיוך ענק שהפך אותו למלך המדינה. (מדינה- העיר העתיקה של מרקש שם התאכסנו).
הוא היה הראשון מבין שלושה גברים מרוקאים שפגשנו במסע. השני היה …״איך קוראים לו?״ ״מ-ו-נ-ע-י-ם״ מרב היתה עונה כל פעם באותה הטעמה ועם המון סבלנות, ומוחמד שענה גם לשם מוסטפה, פשוט כי אחרי מוסטפה כל השאר מתגמדים.

אני לא יודעת מה אתם מדמיינים כסטריאוטיפ של גבר מרוקאי, אלו שאנחנו פגשנו היו פרזנטורים של עדינות, נועם ורצון עז לשרת ולעזור. כל בקשה מנומסת ומהוססת שלנו גררה הפיכת עולמות.
מסאג׳? שולחנות הוקמו באמצע המשרד ומעסות הובאו מיד.
בקבוק יין? שליח נשלח לחנות הקרובה וחולץ בקבוקים נשלף מיד.
וכל הפינוק הזה בתפאורה הקסומה של מרקש.

אז נחזור למוסטפה שאחרי מסע מפרך ועם טונה של סבלנות ואורך רוח עצר פתאום את המכונית באמצע הרחוב, שום דבר לא רמז על הימצאות מלון בסביבה אז היינו צריכות לשמור על אופטימיות גבוהה וסף חרדה נמוך.

הוא הוביל אותנו במבוך הסמטאות הצרות, הומות האדם, עוצר רק כדי להגיד שלום ולחבק כל גבר שלישי בערך, שקראו אחריו קריאות שמחה, מלך המדינה כבר אמרתי?!
המדינה בנויה מסימטאות צרות וורודות מלאות בנשים מכוסות עם ילדים בחלוקי בית ספר, עגלות רתומות לחמורים עייפים או טוסטוסים שעפים במהירות ומשאירים אחריהם אדרנלין,.תחושת חיות ושמחה גדולה שניצחתי את הסטטיסטיקה ושרדתי את החוויה.
בסוף הוא נעצר באמצע סמטה חשוכה במיוחד ודפק על דלת שממש לא נבדלה משאר הדלתות באותה הסמטה.
הבטנו אחת בשנייה בתהייה וסקרנות וכעבור שניות אחדות אישה מרוקאית נחמדה עם חיוך ענק קיבלה את פנינו.
נכנסנו דרך הפתח הצר אל תוך ארמון ולתפאורה של הסצינה הראשונה בסרט 'מרוקו שלנו'.

"לזה קוראים 'ריאד'" מונעים הסביר לנו.
זה בית מגורים הבנוי מחדרים הסובבים חצר פנימית משגעת וגג הורס, שהוסב למלון בוטיק.
הריאד הזה היה אפל וחשוך עם המון נרות ועששיות בכל מקום שאפילו בבוקר יצרו אווירה קסומה ורומנטית.
אבל החלק היפה ביותר במלון היה הגג, מלא בפינות מסתור ומיליון עציצים.
כשעומדים בקצה הגג יכולים לראות את כל הגגות של המדינה, צפופים, צפופים. בחלקם תלוייה כביסה, בחלקם עציצים ושמשיות, אבל הכל נראה כמו מדבר גדול צבוע בורוד של מרקש. ואנחנו עמדנו בתוך נווה המדבר בין כל הצמחים והירוק המושקע של הריאד.
איפה הכי טוב לסיים את היום הראשון אם לא על הגג, צופות בשמש שיורדת אל תוך ים הסמטאות, עם היין שמוחמד רץ כדי להשיג לנו ושיחה אל תוך הלילה.

כולנו רגילות לישון כבר ב22:00, חיי היום יום הורגים אותנו וחייבים קצת לנוח כדי להתמודד עם המחר. אבל גילינו שעכשיו שאנחנו בחופש, ולמרות המסע הארוך והמפרך למרקש, אנחנו לא רוצות להחמיץ אף שנייה. אז דיברנו ודיברנו כמו שלא דיברנו כבר שנים. כל המחשבות שאנחנו מנסות להדחיק בבית כל אחת בדרכיה פשוט יצאו החוצה להאזנה, הכלה וקבלה מושלמת.
איזה כיף להיות בחברת נשים!!!
ככה נגמר לו היום הראשון. הלכנו לישון מוכנות להרפתקאות חדשות ולכל היופי שעוד צפוי לנו.

היום השני החזיר אלינו שוב את מוסטפה החייכן. בצער רב נפרדנו ממונעים ומוחמד ומריאד 'קול'.
שוב גררנו אחרינו את המזוודות בסמטאות הצרות אחרי מוסטפה שניווט דרך שוק הומה, בית ספר, מסגד…
האמת שזו לא חוכמה לעשות סדנת צילום במרקש, כל פינה מלאה ביופי וקסם ואפילו מה שלא יפה ואסתטי מריח מדהים.
כשחייתי בתורכיה פיתחתי יכולת מופלאה לנטרל את חוש הריח שלי, זה היה הכרחי בכל כך הרבה הזדמנויות. אבל למרות המראה המרופט של חלק מהסמטאות במדינה, האף שהיה מאוד חשדן ואיים כל הזמן לשבות נתקל אך ורק בריחות נעימים של יסמין, מי ורדים או תבשיל עם קינמון.
בקיצור מרקש עוטפת אותך בקסם, יופי ונעימות בכל צעד.
ואז מוסטפה נעצר בסמטה אפילו חשוכה וצרה יותר מהקודמת. שוב דפיקה על דלת לא ייחודית וכשהיא נפתחה….
ארמון!

מבוא צר וחשוך מאבן נפתח לחצר גדולה, מרובעת, מוארת כולה, במרכזה בריכה קטנה ומסביבה עצי בננה ודקלים ענקיים שצבעו הכל בירוק והצלו מפני השמש.
בניגוד מוחלט לריאד הקודם האווירה פה הייתה של פאר ופינוק, אווירה של עושר אבל נקי ובסטייל והכל בצבעי לבן וורוד.
מקום שבו אפשר לנשום לרווחה ולהרגיש קייט מידלטון (מינימום וכמו שמגיע לי ).
מיד שמתי לב למגש האפרולים והתבייתתי לי על כוס שלא זזה לי מהיד עד הסוף המהיר והטרגי שלה.
בכל זאת כבר הרגשנו שיצרנו חבורה מלוכדת ושמחה והופעתן של שאר נשות הקבוצה טיפה ערער את המערכת.

ואלו נשים הן היו!
אז קודם כל אפרת, מארגנת הסדנה והמורה שלנו לצילום.
יש לי הערכה וכבוד מופרזים למורים. זאת תכונה מפוקפקת שרכשתי מאבא שלי שהיה קורא לכל מורה 'גבירתי' לפי המסורת האירופאית, הגלותית ממנה הגיע. אמא שלי באותו הזמן היתה חובטת עם ידה בראשה בבושה נצר למסורת הצברית, תל אביבית, חצופה ממנה היא הגיעה.
בי נטמע הכבוד המופרז ודמות מורה תמיד יוצרת אצלי תחושת נחיתות.
אז ניגשתי אל אפרת בתחושת ריחוק מסויימת ומסוייגת שהפכה לאחר זמן להערכה אמיתית וכנה.
למה?
כי למדתי ממנה המון, ולא רק בתחום הצילום, אלא על אומץ, חלומות ודבקות במטרה.
הפקת הטיול והסדנה הדהימה אותי. מביתה בבולגריה היא הצליחה למצוא את המקומות היפים ביותר במרקש וליצור רצף של חוויות שהשאירו אותנו עם פה פעור כל הזמן.
לא מדהים?

ואמה…
היא היתה המדריכה המקומית שלנו. בעצם היא אנגלייה, מעין היפית, חסרת שורשים שהשתקעה עם בעלה ושלושת ילדיה באמצע המדינה של מרקש.
כמה אומץ, פתיחות, שקט ושלווה. הלכתי אחריה מרותקת ורק רציתי לגמוע עוד ועוד מסיפור החיים שלה.
אישה חופשייה באמת בלי שום מגבלות, פחדים וחסמים. ואז היא הציגה בפנינו את הילדים שלה והלסת באמת נפלה. שלושה ילדי קטלוג יפייפיים, שובבים אבל רק בסטנדרטים בריטיים, מה שאומר שהם המחונכים והשקטים בילדי ישראל. והיא שולטת בהם בשקט ובשלווה ושומרת עליהם בעדינות לא חונקת בסמטאות המדינה ובשווקים הומי האדם.

ואחרונה חביבה נורה.
היא עוררה בי תחושות מעורבות. דבר ראשון היא בולגריה יפייפיה ואסרטיבית מלאה בסטייל אירופאי. דבר שני היא מנהלת בית מלון ובמקביל בעלת מותג לבגדי ילדים סרוגים, איכותיים ומושלמים שנמכרים בכל העולם.
אז בין לבין היא בגדול הדמות שפעם קיוויתי להיות, אבל לא באמת הצלחתי לפני שפרשתי מעיצוב אופנה.
בהתחלה קצת שמרתי ממנה מרחק, עד שהתחלנו לדבר וגיליתי שהיא גם בן אדם מקסים ואז בכלל רציתי להרוג אותה.

ככה התחילה הסדנה, וגם נמשכה, מוקפות ביופי והשתאות מכל דבר שראינו: מהארמונות, השווקים, הארוחות ואפילו החתולים המפונקים שנמרחו על כריות הריאד ונראו פוטוגניים להחריד.
הימים התמלאו ביופי, רוגע ושקט שפשוט לא רצינו שיגמר.

המשפחה, הילדים היו רחוקים, המסגרות התחילו סוף סוף אז רגשות האשם שברחתי והשארתי את אורן לבד עם הזוועה קצת פחתו ובמקומם נפתח פתח לאהבה ענקית.
כמה קל ביום יום לשים את האהבה בצד לטובת היעילות של התיפעול. ובערב במקום זמן איכות זוגי שקט  לברוח לטלוויזיה או לאינסטוש, לקצת זמן אישי נחוץ.
אבל במרקש, רחוקה מהכל וקצת חופשייה, הגוף נזכר במגע של הילדים והתחיל להתגעגע (לפני שנייה הם פשוט תיפסו על כל איבר שלי ומשכו שערות וכדי לזכות בשנייה של שקט ניסיתי להדוף אותם גם מהשירותים).
ואורן?
הוא הפך לחלק ממני כבר לפני שנים. מאדם אוטונומי ועצמאי הפכתי ליצור סימביוטי בלי שום דרך חזרה.
אני לא מסוגלת להודות בזה בדרך כלל שהתלות שלי באורן הפכה לקבועה, אני עוד מתמרדת לפעמים בכעס ובהתרסה.
אבל אין דרך לברוח מזה, אורן הוא חלק ממני שלעולם לא ארצה שיעלם, אני רוצה לחוות איתו ולחלוק איתו הכל ועם המרחק הפיזי ממנו הקירבה בלב רק מתחדדת.

ואז הגענו למדבר…
והסיצנה השלישית בסרט 'מרוקו שלנו' התחילה.
"זה נקרא גלמפינג!" ענת הסבירה לנו כל הזמן, "גלם-קמפינג", אבל לא באמת היה לנו מושג על מה מדובר עד שהואן עצר באמצע המדבר והסרט התחיל.
איש נחמד, עדין וחייכן קיבל את פנינו והוביל אותנו בין האוהלים הגדולים לרחבה מוצלת מול ההרים המדבריים.
מעולפות מהחום, מאובקות ומזיעות נדבקנו לנקודה המוצלת- במדבר התנהג כבדואי.
רק כשהחלו רוחות אחר צהריים נעימות לנשוב הצלחנו להרים את עצמנו לכיוון האוהלים.
מבחוץ האוהלים נראים גדולים, מרווחים אבל לחלוטין פשוטים למראה, אבל ברגע שצעדנו פנימה והעיניים התרגלו לחשיכה הבנו שחזרנו בזמן ואנחנו בסרט אחר לגמרי.
האוהל עוצב כמו תפאורה של 'חזרה לאפריקה', מיטות גדולות ומרווחות, מזוודות ישנות ועששיות גדולות בכל מקום פופים מעוטרים מעור, בקיצור סרט.

אם אנחנו כבר בתפאורה של הסרט אז כדאי שכבר נתלבש לתפקיד. אפרת הבטיחה לנו סשן צילום פורטרטים ולכבוד המאורע כל אחת התארגנה על לוק מקורי ומייצג ששבר את האינהביציות שלנו.

כבר איזה זמן שאני לא באמת מרגישה יפה.
אני כמעט בת 40, לרוב מרגישה מרופטת, עם שיער אסוף בגולגול מרושל, כדי שהילדים לא יצליחו לתלוש עוד שערות. ובגדים שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליהם זה שהם נוחים.
והנה פה במדבר יכולתי להוציא את הבגדים המעט מוגזמים שתמיד רציתי ללבוש ולהראות בדיוק כמו שרציתי ולהרגיש יפה.
בא לי להתמסר לצילום ולהיות במרכז כמה שיותר ולהתמכר לתחושה החמקמקה הזאת של שביעות רצון מעצמי.

כשהכל נרגע, השמש החלה לשקוע ואנחנו חזרנו לנקודת התצפית שלנו הפעם מצויידות בבקבוק יין.

רוח נעימה ליטפה אותנו ורק דבר אחד הפר את השקט.
אפריקאי חמוש בגיטרה התיישב באמצע הרחבה ושר בקול צרוד שירים שהגיעו רחוק רחוק כל הדרך מצידו השני של המדבר.
הלילה ירד והשמיים הוצפו בכוכבים, שוב מצאנו לנו ספסל צר בקצה המאהל, עליו הצטופפנו כולנו ודיברנו אל תוך הלילה מפירות את השקט. אוף כמה שאני אוהבת את הנשים האלה!

המדבר עושה משהו לנשמה, השקט הגדול שבחוץ פולש פנימה ומגרש כל הפרעה. זה בניגוד מוחלט לתחושות שמציף שופינג.
כן, חזרנו למרקש ויצאנו שוב לסמטאות, הפעם חמושות בארנק ומוטיבציה ענקית למלא את חצי המזוודה שהשארנו ריק במיוחד למטרה זו.
אבל למרות שהכל מושלם בשוק אין דבר שיכול לגרור התמרמרות וזעם משופינג קבוצתי ל7 נשים. האינטרס המשותף לכיף ורוגע הפך לאינטרס אישי וצר להשיג את הרכישות הטובות ביותר.
זה בנוסף לצוענייה שרימתה אותי, בילבלה אותי ולקחה לי סכום שערורייתי על ציור חינה על היד, הפך את היום הזה לבלתי נסבל.

ומעל הכל ריחף סוף הטיול וזה גרר תחושות קשות והתפרקות גופנית של כולנו.
רק חוויה אחת הייתה חסרה- ביקור לילי בכיכר 'ג'מעה אל -פאנה'.
דיברנו על הכיכר הזאת כל ערב, היתה לנו מוטיבציה ותיכנון לבקר שם כל ערב, אבל איכשהו זה נדחה לערב האחרון.
וגם בערב האחרון התקבצנו בפטיו של הריאד, אבל תמי כבר הודיעה שהיא נשארת בחדר. מרב ואני התחלנו לשלוח מבטים מרומזים אחת לשנייה ולתכנן את ההברזה שלנו ההרפתקה הלילית ורק ענת התעקשה שנזיז את התחת שלנו ונצא כבר.
תודה ענת על הנחישות!
בהתחלה גררנו רגליים בסמטאות, הלכנו בטור עורפי צר, כשבראש אמה עם בעלה והילדים, אפרת ובויאן (בעלה), נורה, ענת, מרב ואני אחרונה חביבה.
שוב השוק שהעלה את התחושות הקשות של השופינג, שוב ענת עוצרת כדי לקנות רק עוד דבר אחד אחרון.
ואז ג'מעה אל- פנה.

 ביום הכיכר המרכזית הזאת מלאה בצועניות שמציעות קעקועי חינה ובדוכנים קטנים של מזכרות, שיניים תותבות תבלינים ומאלפי נחשים. כיכר…
בלילה הטירוף מתחיל.

פתאום הופיעו בה מאות דוכני אוכל, היא מוארת באלפי אורות ומוצפת במיליוני אנשים.
כל דוכן מעסיק איש שמנסה בשיטות הפולשניות ביותר לגרור סועדים דווקא אליו.
השינוי בין הבוקר לערב לא יאמן, ובסוף החלק המואר וההומה של הכיכר בבת אחת נגלה ים חשוך והומה עוד יותר של אנשים.
מרב ואני עמדנו על הקצה ובמקום ללכת בעקבות הקבוצה לדוכן האוכל, שילבנו ידיים וצללנו פנימה.

אם מסתכלים על הכיכר מלמעלה בטח רואים מעגלים, מעגלים של אנשים. כדי לראות את ההתרחשות במעגל צריך לפלס דרך בין כל הצופים האחרים.
בכל מעגל הצגה אחרת. קבוצות של אפריקאים, אנשי מדבר, צוענים וכו' שרים ורוקדים את השירים המסורתיים שלהם. בכל מקום שבו העין נופלת היא מגלה מראה חדש ומופלא.
מרב ואני סללנו לנו דרך אל תוך מעגל שם ישבו חבורה של גברים, האחד, צעיר יחסית מחזיק מעין גיטרה מסורתית. הוא הביט אל כל אחד מהאנשים הרבים שעמדו מסביבו ונתן לכולנו תחושה שהוא רואה אותנו ומזמין אותנו לתוך העולם שלו. הוא הציג איש מבוגר עם ראש מלא תלתלים ופה חסר שיניים שישב מאחורי מעין קלידים.
האיש הזקן התחיל לשיר בקול צרוד של מאה צרצרים. אני לא יודעת על מה שר, אבל כולנו כאיש אחד נלקחנו למסע איתו יד ביד אל השבט שממנו בא, אל מאהל עמוק בתוך הסהרה, ליום בו נכתב השיר, דרך מאות השנים שעברו מאז.
רציתי להוציא את המצלמה ולתעד את הרגע, אבל הצעיר יותר הסתכל ישר לתוך העיניים שלי וידעתי שאנחנו חולקים רגע פרטי שעדיף לכבד מאשר לאבד.
ואז קם הצעיר שבחבורה, בחור נאה עם תוף, שהתחיל לתת קצב ובבת אחת הקפיץ את כל הסובבים. כולם קפצו, שרו, מחאו כפיים וחוו את אותה החוויה בו זמנית בלי הבדלי מוצא ומין.
רק דבר אחד הצליח לנתק אותנו משם וזה הזיכרון העמום שבטח שאר החבורה מחפשת אותנו.
בצער רב חזרנו לדוכני האוכל, ריח עשן המנגלים ושיפודי פירות הים.

זה היה הערב האחרון, למחרת בחוסר רצון ארזנו את החפצים ועשינו את המסע הארוך הביתה.

רק דבר אחד נשאר וזה להגיד תודה ענקית- אז קודם כל לענת, תמי ומרב שבלעדיכן הטיול הזה לא היה יכול להיות כל כך כיף. אני אוהבת אתכן מאוד.
תודה לאפרת שיצרה חוויה מטורפת ובלתי מתפשרת .
תודה לבויאן על שיחה נפלאה שממנה יצאתי עם מסר לחיים ואני ממש מקווה שאצליח להמשיך וליישם ולחיות לשם היצירה וגם ליהנות ממנה.
והכי חשוב לאורן שאיפשר לי לברוח ולקחת קצת זמן איכות לעצמי

היה לי כל כך קשה לברור בין כל התמונות, לנסות לשלב אותן ולערוך אז בכדי לראות עוד ממרוקו אתם יכולים להכנס לדף האינסטוש שלי (שהוא אגב די מוצלח לפחות בעיני 🙂 ) ולהייליטס שם כל הסטוריז ממרוקו נשמרים בבטחה.

חוץ מזה אתם מוזמנים לשאול שאלות, להעיר ולהאיר או סתם להשאיר פה אהבה למטה בתגובות. 

אבל הכל התחיל בגלל המפלצות, גם עליהן היא חושבת מידי פעם.
אז התחלתי לספר לה סיפור, הוא התחיל ביער קסום בדרך לנשף מלכותי.
״רגע״, היא עצרה אותי.
״איך אני יכולה ללכת בלי שמלה?״ היא שאלה בצדק.
אז לקחתי אותה לחייט הטוב בממלכה שתפר עבורה שמלה מפוארת.
כשרציתי להמשיך לנשף היא עצרה אותי שוב.
״מה עם הנעליים?״
(הילדה שלי מבינה עניין, אין גבול להתרגשות שלי)
אז המשכנו לסנדלר, שם היא דרשה שני זוגות נעליים וזרחה מאושר (אין לי מילים, דמעות חונקות את הגרון שלי).

הבנתי עם מי יש לי עסק אז מיד סיפרתי לה על התסרוקת המופלאה שלה ולא שכחתי את האיפור והתכשיטים.
סוף סוף היא הייתה מוכנה לנשף.

״והנסיך?״ היא דרשה מיד.
אההה… ״עיניכם נפגשו בין קהל גדול של אנשים, הרגשתם משיכה עזה אחד כלפי השני והאולם נחצה ונוצר שביל שמוביל אתכם האחד לשנייה. אתם נפגשים טיפה נבוכים ומיד מתחילים לרקוד.
הוא נשבה בקסמך ואת בקסמו, ובו במקום מחליטים להיפגש שוב. אתם מצחיקים אחד את השנייה, מדברים המון ומגלים שכיף לכם ביחד ויוצאים לעוד ועוד דייטים.
ואז יום אחד את פשוט מבינה שהוא ה׳אהוב׳ שלך.
ואת ה׳אהובה׳ שלו.
היא מחייכת עם עיניים עצומות.

״ואז כלה?״ היא שואלת, אני הודפת את הסיפור הזה למחר אבל אני כבר יודעת איך הוא יתחיל- ״אתם יוצאים תקופה, ויוצרים מערכת יחסים טובה ומטיבה, לפעמים יש מריבות, אבל גם עליהן אתם מתגברים. אתם מרגישים חזקים ויציבים ביחד ומחליטים להתחתן…"
״ואחרי זה ילדים!״ היא דורשת.

אוי ואבוי!  מה אני הולכת לספר לה על ילדים?!

אני  קצת רועדת מהחשיפה האינטימית, אבל אלו תמונות שצילמתי בקורס צילום עם אביטל אנגל, אני חושבת שהן מושלמות פה, מקווה שתאהבו אותן.

לרגל יום האישה החלטתי לפצוח במסורת ולשאול את עצמי 'מה זה להיות אישה?'
מושג שמשתנה ומתפתח כל תקופת חיים.
אז נכון להיום להיות אישה מבחינתי זה כמו להיות לוליין בקרקס- עוד ועוד כדורים נזרקים לאוויר ואני רק מנסה שהם לא יתרסקו על הרצפה או יפגעו לי בראש, כל זאת עם חיוך גדול שאני מקווה שמסתיר את הזיעה ואת העובדה שאני בעצם ילדה בתחפושת.
אז מה זה להיות אישה בעיניכן?

ישבנו שבעה בבית שבו גדלתי, הוא כבר לא הבית של ההורים ולא הבית של אבא שלי.
לאט לאט הוא התרוקן מחיים, עוד מעט ישארו רק זכרונות והבית עצמו רק יאכלס כאב וגעגוע. 
אז כל עוד היינו שם כולנו ביחד והוא היה שוקק חיים וילדים כמו פעם, ביקשתי ממעיין (בת 4) והלל (אחיינית הבתמיצווש שלי) לתעד, שלחתי אותן עם האייפון שלי לצלם את כל מה שהן אוהבות בבית ועם זה הן חזרו.

אז זה אולי טיפה מטושטש, אולי עקום טיפ טיפונת, אבל זה כל מה שהן מוצאות קסום ואהוב בבית ולראות אותו דרך העיניים שלהן מרגש אותי.

אחותי היא מייצרת ושומרת המסורות המשפחתית.
היא מנסה לצקת משמעויות לתוך כל חג, אפילו שהן לא היו נוכחות במסורת המשפחתית החילונית שלנו.
והיא זו שמנסה לשחזר ולשמר את המאכלים של אמא.
 

אני תמיד הייתי הילדה הקטנה ה'מזיניק'. כבר לא! האחריות שלקחתי על הטיפול באבא גורמת לי להשמיע את קולי ולרצות להראות.
אז לבשל אני לא יודעת, זה התפקיד של אורן, אבל לקשט כן.
אז הגעתי מוקדם, סחבתי שקית גדולה של איקאה, מלאה באביזרים לכל ההפקות שאני עושה.
טיפסתי על השולחן שהצבנו בחוץ, תליתי עששיות וקישוטי נייר, קטפתי ענפים ופרחים מהחצר והדלקתי נרות.
כשאחותי הגיעה, סוחבת את הסירים הגדולים, קיוויתי שתראה את השולחן ותגיד "וואו", אבל היא הייתה טרודה באירגון התבשילים ו'סדר ראש השנה'.
בסוף כבר לא התאפקתי ושאלתי אותה "נו? איך השולחן?"
ועצם השאלה גרמה לי להרגיש (כמו תמיד) כילדה הקטנה שהייתי, שרודפת אחריה עד לדלת חדרה שנטרקה בפניי.

אבא הושב, קצת מבולבל, בראש השולחן.
הסתכלתי עליו, הוא נראה כמו מלך זקן, משולל מכל חובותיו, רק זכות טקסית אחת נשארה לו-לקרוא להרמת כוסית החג.
לאחר מכן גיסי לקח את המושכות וניהל את סדר ראש השנה בזמן שאנחנו יושבים, מעט נבוכים, מעט משועשעים, מנסים להגיד 'אמן' במקומות הנכונים ולאמץ את המסורות שהוא מביא איתו.

כשהגיע תור המנה הראשונה, הגפילטע (אצלנו קוראים לו פלשה פיש) נשכח במטבח בזמן שאורן חילק מנות גדושות מסביצ'ה עם רימונים ומנגו שהכין.

אני לא יודעת אם  נזכה לחגוג עוד חג אצל אבא שלי.
הילדות שלי נעלמת, חלק מהמסורות שהנחילו ההורים שלי יעלמו איתה, חלק ישארו לעד ולהן יתווספו מסורות חדשות.
אני רק מקווה שנמשיך לחגוג ביחד.

אז גפילטע פיש וכבד קצוץ לא היו, אבל הסביצ'ה של אורן עשתה לי את הארוחה, לא יכולנו להפסיק לאכול אותה, רוצים מתכון?
חוץ מזה איך היה החג שלכם?
מוזמנים לכתוב לי ממש פה למטה בתגובות.
שנה נפלאה וחגים שמחים

אנחנו עכשיו בשקט.
שנינו יושבים וצופים על המכתש הגדול, השמש משזפת אותנו ואנחנו סוף סוף נרגעים.
אני מסתכלת על המרחבים הלוהטים מתחתנו, "כמה זר ומוזר המקום הזה" אני חושבת.
"בטח החיות שגרות כאן רעות וקשות, מי יכול לשרוד במקום כזה?"
"פעם היה פה ים טתיס" אורן אומר, הוא חוזר איתי מיליוני שנים אחורה, מספר לי על יבשות גדולות, לוחות טקטוניים ותהליכים איטיים.
אני מביטה על החור הגדול ובבת אחת הוא מתמלא במים. חיות משונות ונפלאות ממשיכות בחייהן כאילו לא עזבו את המקום הזה מעולם.
הן שוחות בים הענק שנפרש לפני, מקיימות מערכת אקולוגית מושלמת, בלי אידיאולוגיות מסובכות, דת, או פוליטיקה.
אוכל, נאכל, חי , מת- פשוט.

"יש טיול גמלים לפטרה" אורן מקריא מתוך דף רשימת הפעילויות של המלון.
בבת אחת ים טתיס מתייבש, כל היצורים נסחפים ומתאבנים בדפנות.
לוחות טקטוניים זזו, החום והאבק חזרו ואנחנו עכשיו על גמל בין נקיקי סלע גדולים ואדומים, הדרך מתפתלת והנה העיר החצובה באבן נגלית לפניינו.
אני עוצמת את העיניים ומרגישה את הקור והאבק בן אלפי השנים שמשתחרר מתוך החדרים האפלים בארמונות הסלע, מזמין אותי להכנס פנימה ולראות את האנשים שחיו ושגשגו פה פעם עד שהגיעו אידיאולוגיות מסובכות, דתות ופוליטיקות.
 

אני פותחת עיניים ויעל מדברית מסתכלת עליי.
"שלום" היא אומרת, בלי פחד, רק סקרנות "את לא מפה!" היא מצהירה.
"לא" אני אומרת, "אני מרחוק, איפה שרועש וצפוף, קשה לנשום או לחשוב מרוב אידיאולוגיות מסובכות, דת ופוליטיקה"
"אני מפה" היא אומרת "מהשקט".
אנחנו ממשיכות להביט אחת על השנייה, מסוקרנות, מנסות לדמיין את החיים השונים במקומות השונים.
בסוף היא ממשיכה הלאה בלי מילים, אל קצה הצוק, לתוך השקט.

אני מסתכלת על אורן, אני רואה אותו…תמיד (!) אבל הפעם דרך משקפי השקט.
כמה שהוא יפה!
אהוב יקר, נשמה של בדואי עם עיניים של ים.
כמה שאני אוהבת להיות איתו…בשקט.

אחרי יום ממש קצר בשקט חזרנו הביתה, אני חייבת לאמר שהוא עדיין קצת שורה עלינו.
ואז גיליתי שאורן צילם אותי מלא ואין לי שום תמונה שלו, אז אמנם אני כמעט ולא מסתובבת עם האייפון שלי ונוטה לא כל כך לצלם, אבל זו דרכי לתעד אותנו.
אני מקווה שזה תמיד יחזיר אותנו לטעם ולהרגשה של המדבר.

גם אתם הצלחתם להיות קצת בשקט?
ספרו לי על החוויה הכי כיפית שלכם בקיץ, ובכלל כל תגובה ממש פה למטה תתקבל באהבה.

ומה איתכם?
איזו להקה שולחת אתכם ישר לגיל 12?
כמו תמיד אתם מוזמנים להשאיר תגובה ממש פה למטה.

אז דבר ראשון הסיפור יושב בדיוק על הפחד הגדול, החרדה שעליה גדלתי, שלא דוברה אבל תמיד הייתה נוכחת- שיום אחד בלי שום אזהרה הקרקע תשמט מתחת לרגליים והעולם שהכרנו ישתנה.
המשפחה שלנו היתה מונומנט לשבריריות של החיים. תמיד חישבתי את הקץ לאחור, אבל כרווקה זה לא הפריע לי, אסקפיזם עם הרבה אלכוהול (ועוד כל הבא ליד…) בתוספת של פטאליזם ואיכשהו הייתי מוכנה לכל מה שיבוא.
אבל כאמא אני הולכת על הקצה של בור החרדה העמוק, מנסה לא להביט, לא להכיר בה.
והנה הסדרה הזו הגיעה ונתנה פנים לשד הנורא ואני הסתכלתי לו ישר בעיניים.

"זה לא אמיתי, את יודעת!" אורן היה זורק לעברי בביטול כל פעם שהייתי מתארת לו בזעזוע והתרגשות איזו סצינה.
אני יודעת, אבל מאז שנולדה לי בת הרגשות הפמיניסטיים שלי התחדדו.
אני זוכרת משפט אחד מהספר- שאופרד מתארת מה עושים לנשים סוררות, מטילים בהן מום. הן הופכות לאינבלידיות Invalid-נכה, בעלת מום. אבל גם In-Valid-מבוטלת, חסרת תוקף.
וזה זיעזע אותי יותר מכל, איך אפשר לשלול מבן אדם את תוקפו? איך אפשר לא לראות את האנושיות בכל אדם? 
לצערי זה לא מנותק מהמציאות. ובהיסטוריה האנושית הנשים רק ממש לא מזמן קיבלו תוקף.
רק לפני 100 שנה נשים היו בעיקר רכוש, יותר ממאה שנה של מאבקים על הזכות לרכוש השכלה, לעבוד, לשגשג. ועדיין כל כך הרבה עוולות מתרחשות במרחב שלנו.
וזכויות של נשים נשללו במהירות ואכזריות באיראן רק לפני 40 שנה ואפגניסטן רק לפני 30 שנה.
"זה שם, זה לא פה במערב" אורן אומר לי, אבל הקלות הבלתי נסבלת של שלילת תוקפן של נשים, ממדידת אורך מכנסיים, להטרדות מיניות, לרצח על כבוד משפחה או סתם ככה, גורם לקרביים להתכווץ.
אז לכל הנשים האלה שמצהירות על עצמן שהן לא פמיניסטיות (ע.ע. בר רפאלי) פליז תצפו בסדרה ותבינו למה מודעות פמיניסטית היא קריטית.
(ומי שעדיין לא הבינה, שתדבר איתי, אני כבר אסביר לה בפרוטרוט)

הייתי מחכה שהילדים ירדמו ומיד שמה פרק ואחריו עוד פרק ועוד אחד. כמו שעון ב10:30 איתמר מתחיל לבכות.
כשהאובססיה היתה Narcos הייתי עולה במדרגות בעצבים "אוף, אי אפשר לנוח פה!" הייתי חושבת, מניקה את איתמר בזריזות ומדלגת חזרה למטה.
עכשיו הבכי של איתמר משך אותי חזרה למעלה מהמצולות. רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק, עירסלתי אותו ביד אחת וליטפתי את הראש של מעיין ביד השנייה והודתי על שני הניסים שקיבלתי.


אז נו כבר ראית את 'סיפורה של שפחה'?
מה דעתך? אני ממש אשמח לשמוע ממש פה למטה בתגובות.

אני אוהבת גינות פראיות. 
תמיד חלמתי על גינה כמו שהיתה לדפנה שיבק. כר דשא גדול שמסביבו גדר חיה עבה עם שער עגול שחצוב דרכה לשדה, תמיד בהיתי בה והאמנתי שעולם שלם של קסם והרפתקאות מחכה לי מהצד השני. 

הכל השתנה כשהוא בנה מסביבנו גדר. הגדר הרעועה שסימנה גבולות פרוצים הוחלפה בקורות עץ חסונות. כמו תמיד הוא דאג לזה (הוא דואג לנו תמיד) ויום אחד היא פשוט הופיעה, מגדירה גבולות, מחבקת, שומרת, שלנו. 

ידענו עכשיו שהצמחים שהועברו אלינו בירושה מהדיירים הקודמים יהיו חייבים ללכת. אחרי שנתיים שהגנתי עליהם הם נראו לי זרים. בהנף יד גזרתי את דינם ״תוציא את הכל!״ אמרתי לו והוא ציית.

ימים של עבודה הוא ניקה, טיפח, דישן והכין את הקרקע. (זה מה שהוא עושה, יוצר עבורנו קרקע שממנה נצמח)
״עכשיו תורך״ הוא הכריז ושלח אותי למשתלה.
דחפתי את העגלה של איתמר הלוך וחזור ברצינות תהומית לאורך שבילי החצץ, בדקתי כל פרח, נגעתי, הרחתי, דמיינתי. 

ועכשיו יש לנו גינה חדשה, לגמרי שלנו היא מסודרת וקסומה, שלנו ביחד.


אתן מוזמנות להשאיר קצת אהבה פה למטה וכמובן להרשם לניוזלטר שלי, כדי לא לפספס כלום (חס וחלילה 🙂 ) !!

הזמן עובר בצורה משונה. לגדולים הזמן עובר מהר, לקטנים הזמן עובר לאט.
כל יום מצטרף למניין הימים שבילית על כדור הארץ ותופס את מקומו היחסי.

פורים הגיע בסוף. הודעתי לה ביום שלפני. רציתי ללבות את ההתלהבות הילדותית שלה, אבל בזהירות הורית מפוכחת.
התעוררנו ליום הנכסף, הוא התחיל כמו כל יום- יורדים למטה. אורן כבר סידר את רכבת ארוחת הבוקר על השולחן- חמוציות, דייסה, ביצה מקושקשת.
אבל הדיגדוג התחיל, מעקצץ לו בתוך הבטן. לא יכולתי לחכות שכבר יסתיים החלק הפרוצדורלי ושהקסם סוף סוף ינחת עלינו.

'בואי כבר' קראתי לה ונסגרנו בתוך החדר. פינטזתי על תסרוקת מסובכת עם סיכות פרחים וקשת כתר, אמא ובת יושבות על המיטה מצחקקות.
בת שלי, ילדה גדולה בת 3 וחצי. קצת מבולבלת בין הדחף שלה להיות גדולה ועצמאית לבין העלבון שגזלנו ממנה את הזכות להיות תינוקת, כשאיתמר נולד.
מה הן הפנטזיות שלי לעומת הנחישות שלה?
'פזור' היא קבעה וכך היה.

הלכנו לגן, היא קצת לפני, אני מאחוריה, מצלמת, מסתכלת, מנסה לשמור מרחק כדי לא להכנס לבועת העולם הפנימי שלה .
היא בתוך הקסם ואני מחוצה לו, אני מנסה לא להעלב שלא הוזמנתי, אני מבינה את ערך הדימיון ואני עוזרת לה לשמור עליו ולטפח אותו.
אני לא ילדה יותר, אני אמא, איבדתי את הזכות לאכזבה ולעלבון.
אין לי זכות להתאכזב כשהיא לא מתנהגת כמו שקיוויתי.
אין לי זכות להיעלב כשהיא לא מעריכה את החופש שאני נותנת לה ונלחמת על עוד.
אין לי זכות להפגע כשנתתי את כל מה שהיה לי והיא דורשת עוד ועוד.

בפורים הזה הייתי עסוקה בלייצר לה קסם, כל כך עסוקה שנשארתי מרוקנת ועצובה.
אבל כשהתרחקתי קצת, ראיתי שהיא יודעת לייצר לעצמה את הקסם לבד, התפקיד שלי הוא לסמן לה גבולות כדי ששתינו לא נרד מהפסים.
הפורים הבא כבר לא יהיה יום המותר- אלא יום המותר במידה.

 אגב זוכרים את הפוסט הקודם שבו סיפרתי לכם על התחפושת האהובה עליי בכל הזמנים- 'צפון דרום'?!
אז מצאתי תמונה והנה אני- עמוק בתוך הקסם שלי.

איתמר איתגר עם מצב רוח נפיץ ואני הזרמתי לו צעצועים בזמן נהיגה מטורפת. המטרה הייתה להגיע כמה שיותר מהר לפני הפיצוץ.
אבא שלי עשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות במצבי לחץ- לגעור, לחלק הוראות ולנסות לשלוט במצב בעזרת הוספת בנזין.
כבר 38 שנים הוא לא מבין, שכשנותנים לי הוראות אני מיד מתמרדת.
הפעם הופתעתי לגלות שזה ניחם אותי מעט. האבא החזק שלי יצא מתוך קליפת הזקן שישבה מאחוריי ולרגע הכל הרגיש נורמלי.

הגענו לבית הקברות.
אבא שלי הוא היחיד שיודע לנווט במבוך הקברים.
הוא מבקר שם יותר מ30 שנה.
זה התחיל עם הקבר של איריס, אחותי, כשהשבילים היו רחבים ומצבת הסלע הפראית שלה עמדה בודדה בתוך מדבר חול.
(תצלמי, תצלמי הוא אומר לי. את רואה את הפנים שיוצאות מהסלע?! ומצייר בעזרת יד כבדה את הפרופיל)
במהלך השנים התווספו אליה סבא וסבתא שלי ומסביב זרים רבים.
לפני חמש שנים אמא שלי מצאה את המנוחה שהיתה חסרה לה ליד איריס ופרופיל הסלע הגדול נושק לה ולוחש לה את כל הסודות ששמרה במהלך השנים.

ליד הקבר אנחנו דוממים, כל אחד עם העצב שלו, אבל כשאנחנו חוזרים לאוטו אני מבקשת מאבא שיספר לי על רגע אינטימי ואהוב עם אמא, משהו שרק הוא יודע, שיגרום לי להכיר אותם יותר טוב.
כמה הוא גרוע בזה. הוא מספר לי על העבודה שלה וקופץ מיד לרגעי הגסיסה.
בראש אני עונה לעצמי עם הרגע המשמעותי הראשון שהיה לי עם אמא.
כשהייתי בת 16 ונסענו בפעם הראשונה לסקוטלנד.
שכבנו במיטות שלנו במלון והיא סיפרה לי על איריס, המונומנט הגדול והכבד שחי איתנו ולעולם לא דובר.
משכתי את השמיכה עד האף וניסיתי להסתיר את הדמעות, לא רציתי שהיא תפסיק לספר.

אחותי השנייה תמיד אומרת, שאמא אהבה אותי, כי היא חייתה דרכי את החיים שרצתה.
זה לא נכון! איתי היא יכלה להיות היא עצמה.

את כל זה אני לא מספרת לאבא, אין טעם.
אני חונקת את הדמעות ונותנת לאיתמר בקבוק.

אבא שלי אמר לי שאיבדתי את אמא מוקדם מידי, טוב, הייתי רק טינאייג'רית בת שלושים פלוס כשזה קרה.
אבל טוב שיש את הבלוג כדי לעבד כל פעם את הרגשות כלפיה וכלפי האובדן.
עוד על אמא שלי אפשר למצוא כאן.

וגם כאן, כשעשיתי עבורה את חממת הפיות.
ואפילו כאן, בהתחלה התחלה.
 כמו תמיד אני ממש אשמח לכל תגובה, הערה והארה. 

כשהייתי בת 10 אחותי (שגדולה ממני ב-13 שנים) הזמינה אותי להסתפר איתה אצל הספר התל אביבי שלה.
איזו התרגשות!!
עד אז הסתפרתי עם סבתא שלי אצל שרה, הספרית השכונתית, במספרה המאולתרת, שיצרה לעצמה במרפסת הסגורה של הבית.
היא היתה מכבדת אותי בקולה המוגשת בספלים ועוגות קצפת, שלהן הייתי מסרבת בהתנגדות חריפה, אבל היא הייתה מבטלת אותי ומביטה בי עד שסיימתי לבלוע את כל החתיכה.
או שהסתפרתי עם אמא שלי אצל איציק הספר, במרכז המסחרי הקטן. פוסטרים של נשים יפות עם תסרוקות אופנתיות עיטרו את הקירות, ולפני כל תספורת הוא היה מושיב אותי לבחור מספר התספורות הגדול את הפנטזיה שלי. הוא היה מניח את הספר מולי על המראה ועובד קשה, אבל בסוף תמיד הייתי יוצאת עם אותה התספורת- פטרייה!
אצל ספר תל אביבי אופנתי עוד לא הייתי.

אחותי אספה אותי ועלינו על קו 56 הישר לתל אביב.
כבר בבוקר ידעתי, זה התחיל שוב, אבל בשום אופן לא הסכמתי להודות בזה, לא בפניי ההורים שלי ואפילו לא בפניי עצמי.
עכשיו זה התחזק ודרש ממני את כל הריכוז, כדי לנסות להתעלם מזה.
החרדה גאתה בתוכי "מה אם יגלו? אסור שיגלו! עוד לא. רק אחרי התספורת!"
שלחתי אצבעות מיומנות וחשאיות לתוך השיער, בזמן שניסיתי להסיח את דעת אחותי.
גירוד קל והופ היד חוזרת למקומה, כשבעצם בא לי לגרד עם מגרפה את הקרקפת הבוערת.

הגענו!

נכנסנו למספרה חדשה, מעוצבת, מודרנית. כולם נראו כל כך בוגרים, מתוחכמים ומעוררי הערצה.
אחותי ניגשה אל הספר הראשי ונתנה לו שתי נשיקות.
הסתכלתי עליה מהצד בגאווה והערצה.

אלון הספר סימן לי להתיישב על הכיסא, אבל קפצתי אחורה במהירות ונתתי את הכבוד קודם כל לאחותי.
הקץ הגיע מהר מידי.
התיישבתי על הכיסא, עטופה בסינר הגדול, השיער החפוף מטפטף בצדדי. לא הצלחתי לזוז, לא לדבר, לא לנשום. העיקר שלא יתגלה הסוד הנורא.
אלון הספר ריחף מסביבי במיומנות, קווצות שיער התעופפו לכל עבר. ואני דרך המראה בודקת את המבט שלו, מנסה לגלות אם הוא גילה. אבל הוא היה לחלוטין מרוכז.

הכל עבר בשלום, עכשיו תור הפאן, וכבר הרשיתי לעצמי לחייך טיפה. נשמתי לרווחה, בדיוק כשהוא קרא לאחותי. הם נעמדו מעליי והתחיל לדבר איתה בפנים רציניות.
היא הסתכלה אליי ואז אליו, הפנים שלה הרצינו ומבט חצי מודאג חצי מובך עבר ביני לבין אלון הספר.
התאמצתי לשמוע על מה הם מדברים, אבל לא הצלחתי מבעד לחומת הרעש של הפאן.
אבל כבר ידעתי.

כשהוא שיחרר אותי מהסינר זינקתי החוצה, צעקתי "תודה" כבר מהדרך בלי להסתכל לאף אחד בעיניים, וחיכיתי לאחותי ברחוב דואגת שאפילו הצל שלי לא יופיע על חלון הראווה של המספרה.
היא סוף סוף הצטרפה אליי והתחלנו ללכת בשקט לעבר תחנת האוטובוס. 
"בבקשה אל תגידי כלום" התפללתי בלב.
"הוא אמר שיש לך כינים" היא אמרה בחדות וישירות.
הלב שלי צנח, לא אמרתי יותר מילה עד הבית, רק ניסיתי לדחוס את הדמעות חזרה פנימה.

מאז כל תור למספרה מלווה בחרדה קלה. ותחושת הבושה והעלבון חוזרות אליי בכל פעם, שאני מתעטפת בסינר הגדול.
הכינים עזבו אותי סופית בערך בגיל 13. שנים ארוכות של מלחמות חורמה, לוחמה קונבנציונאלית, כימית ופסיכולוגית ובסופן ניצחון!!
יותר מ20 שנה של שקט מבורך עברו עליי עד, שהילדה חזרה מהגן עם חוות גידול על הראש.
והמלחמה מתחילה שוב.
אם יש לכם סיפור כינים אני אשמח שתשתפו בתגובות, או לחילופין עיצה טובה איך לעזאזל נפטרים מהן!!!!

בלב אני מתמרדת על ההצהרה שלו, אבל אני שותקת. אני לא יודעת איך לנחם את אבא. הוא תמיד היה גדול מהחיים, איש חזק וקשה שדחה את החיבוקים שלנו כאילו הם שטויות טריוויאליות. הוא גבר של פעם- לוחם ושורד, הוא מתווה דרך עקשן שלא נכנע לדרכים שניסינו לסלול.
עכשיו הוא זקן והזקנה רעה לו. הוא מתחיל להחלש ובזמן שהוא מאבד את עצמו הוא מתחיל לחשוב על כל הדברים שאיבד בדרך.
עכשיו הוא זקוק לחיבוקים שלנו.

הידיים שלנו נפגשות מעל צלחת הפירות שהפיליפינית שלו חתכה. אני מפנה לו את הדרך וסוף סוף מצליחה לדבר-
"אלוהים אוהב אותך, תראה את כל המתנות שהוא נתן לך- יצרת לעצמך חיים ובית, משפחה גדולה שאוהבת אותך ומדינה שעזרת להקים.
אתה מוקף בביטחון, נוחות ואהבה."
הוא מסתכל עליי עייף וכנוע, חצי מתרצה. אני קמה לחבק אותו.
"הלוואי שרק נצליח לשמור על כל מה שיצרת" אני חושבת לעצמי. 

אבל נתחיל בהתחלה, לכל מרוקאית יש אמא מרוקאית וירדנה סיפרה לי על המימונה מבית אמא. " שם ההכנות התחילו בסוף פורים, ברגע שהתחפושות היו מאופסנות, התחיל ניקיון פסח ואיתו הכנת העוגיות, הריבות ואגירת הפיצוחים. את הכל אמא הייתה שומרת בקופסאות, שאפילו המבט לעברן היה אסור."
שולחן המימונה הוא הכבוד של הבית. בשכונת קריית מנחם בירושלים, שם גדלתי, ערב המימונה היה שילוב של 'מאסטר שף' ו'בייק-אוף', תחרות סמויה על השולחן המושקע והמלא והמופלטה הטעימה ביותר".
"את סידור השולחן התחלנו לאחר סעודת הנעילה של הפסח- "אסור לבזבז זמן!".
העוגיות סוף סוף היו יוצאות מהקופסאות ונושמות נשימת רווחה (עדיין אסור היה לגעת בהן, אבל לפחות מותר להסתכל), פיצוחים, ריבות וכל דברי המתיקה, שאימי הכינה באדיקות בחודש האחרון. בסוף עלה על השולחן דג גדול עם פרח בעין, לא למאכל, לסגולה! הוא סימן ברכה ופיריון, אבל יצא, שכל הערב הוא היה נועץ בנו מבטים חודרים ומאשימים."

"השולחן הוא ליופי" ירדנה מגלה לי בסוד, "לא באמת אוכלים ממנו, למימונה מגיעים בשביל המופלטה!"
אבל להכין מופלטה זו עבודה קשה, ואיך מתמודדים עם עבודה קשה? בשביל זה יש את 'חכמת האמהות'.
"אמא שלי", ירדנה מספרת, "היתה אישה מפונקת, אבל מאוד חכמה, ולכן המציאה מחדש את חוקי הכשרות והסבירה לכל שואל בצדיקות מופרזת, שבבית אביה נהוג לאכול רק כשר לפסח בערב המימונה ולכן היא מנועה מלהכין מופלטות, זה פשוט אסור!!"
 

"למדתי מאמא שלי המון", ירדנה ממשיכה, " בעיקר ביצירת חוקים נוקשים ובלתי עבירים שנועדו בעיקר להקל עליי.
שנים חשבתי 'מה לי ולבלאגן הזה', אבל הבעל (האשכנזי, שהפך עם השנים למרוקאי מומר ונלהב) והילדים דורשים מימונה. אז הודעתי, שאני עושה מימונה פעם ב-4 שנים, וחוק זה חוק!"
"אבל אצלי זה שונה (אני עשיתי את הדרך ההפוכה מבעלי, והשתאכנזתי קלות) אני לא מכינה, אני אוספת.
אני קונה את העוגיות והעוגות ממרוקאיות בדימונה, ושום דבר לא אומר תו תקן לאסליות ממרוקאית מדימונה.
אני מגייסת מראש סוכנים ו'קניינים' , שיאספו מכל חינה, חתונה, בריתה ושבת חתן ריבות וכל טוב, שיוכל להעשיר את השולחן."
"אצלי דווקא מכינים מופלטות, אבל זה דורש שליחת צווי 8 מראש לקרובות וקרובי משפחה, שחייבים להתייצב בשעה הנקובה לתחילת 'מבצע מופלטה'"

ולאחר כל ההכנות מגיע הערב עצמו והוא אכן חגיגה של אהבת חינם ודלת פתוחה בין שכנים, אבל עם כל הכבוד (ויש) חייבים לנסח מספר חוקי התארחות למתארחים קבועים ולאלו שזו הפעם הראשונה שלהם.
-'שיטת הכיסא החם'- במימונה מבקרים לא משתקעים! בואו, תרבחו, תסעדו ותסתלקו.
– מופלטה היא דבר מופלא, אבל עבודה קשה, כבר אמרנו?! תתענגו על המופלטה שהמארחת הגישה לכם ביד, תחמיאו, אבל לעולם אל תבקשו עוד! ממופלטה לא שובעים רק טועמים.
– אם התחלתם דיאטה, זה כנראה לא המקום בשבילכם.
"כן, הכל משמין","לא, אין פה שום דבר דל שומן" "צלחת ירקות?! לא פה!"
-אנחנו שמחים שנהנתם, אבל חלוקת מתכונים בערב אחר. זה לא הזמן וביניינו, עדיף בכלל לא, כי אין סיכוי שהמארחת תודה שזה קנוי. אז בואו נעזוב את זה….
-אלו לא גלאביות זה כפתנים- הגלאביות אמנם חזרו לאופנה, אבל אלו כפתנים, הם לבוש מסורתי והם היו איתנו תמיד!

אז עכשיו שאני מצויידת בכל הידע על המימונה, אני בשלה לבוא עם המון שמחה מצב רוח טוב ואהבה וגדולה לערב שכולו אהבת חינם ומופלטה אחת.
"תרבחו ותסעדו".

הכותבות-
תודה לירדנה ויאטר, בלוגרית, מאמנת אישית ומנחת סדנאות push up  לחיים, מאמינה שחלום גדול מתחיל מצעד אחד קטן שממנו נסללת הדרך
לפרטים נוספים pushup1.co.il שישבה והסבירה והצחיקה אותי מאוד, והכי חשוב הזמינה אותי למימונה הראשונה בחיי.
 את הכתבה אפשר גם למצוא במאקו תחת המדור האישי שלי.
 ולבסוף אתם פשוט חייבים לראות את הסרטון הבא ואם אתם מרוקאים תעשו טובה תאמצו אשכנזי.
https://www.facebook.com/Tangier-%D7%98%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%A8-235918029909166/

אני מתרגשת מכל פרסומת עם כלב, תינוק או חייל, אני בוכה משירים ונוטה להעלב מכל מילה שלא במקום.
זה עושה אותי משוגעת?
מה פתאום!! רק קצת הומונלית.
רק עוד 5 חודשים ואני מקבלת את השפיות שלי בחזרה.

כשהם משאירים אותי לבד אני חושבת עד כמה אני אוהבת את המשפחה שלי, וכמה השתניתי.
לפני שנתיים לבשתי את חליפת ה'אמא', היא הייתה גדולה עליי בכמה מידות. לאט לאט אני מתחילה לגדול לתוכה.
אני מסתכלת על עצמי במראה ולא מכירה את האישה, שמסתכלת עליי בחזרה.
בפעם האחרונה שמיצמצתי הייתי ילדה קופצנית, הרפתקנית וחסרת דאגות, ועכשיו אני אישה כבדה, מזכירה קצת את אמא שלי.
אני מנסה להבין מי אני היום, איפה נועה שאני מכירה בתוך השגרה, המטלות וההריון.
 

ואיפה אנחנו כזוג?
אין ספק שאנחנו נותנים את המירב שלנו למשפחה. אנחנו מתחשבים, מתחלקים, יוצקים המון אהבה, סבלנות וביטחון לתוך האורגניזם המשפחתי. אבל לפעמים אני מסתכלת אחורה וחושבת כמה מעט זמן היה לנו כרווקים, רק שנינו.
אנחנו בונים את המשפחה שלנו כרגע ושמחים בה מאוד, אבל אני תוהה אם תהייה לנו אי פעם עוד הזדמנות לשכב על החוף רק שנינו, מרוכזים אחד בשניה וברגע. בלי דאגות, מטלות והסחות דעת.

בינתיים, אורן, אני שמחה להשתנות ולגדול לצידך, להכיר ולדייק את האהבה שלנו ולשרוד את השגרה ומטלות המשפחה יחד.

יום אהבת המשפחה שמח לכולם.

עוד עלינו בפוסט על הדרך אל הים. 
ועלינו בתור הורים ב-date night.

הכי חשוב לשמור על קור רוח, אבל איך אפשר כשיש כל כך הרבה דברים מעצבנים בעולם.
כנסו לראות את חמשת הגדולים במצעד העצבים שלי.
 

אם פספסתם את הסרטונים הקודמים ואתם רוצים להשלים את החומר כנסו ל- שבוע 7, שבוע 10 ושבוע 12.

כבר אכלתי ארוחת בוקר, ארוחת עשר, ארוחת 11:30 וצהריים, נראה לי שמה שאני צריכה כרגע זה נשנוש קל…

 אז שבוע 10 הגיע ואיתו הם הופיעו, ציצים!
שינוי מרענן והפתעה נהדרת באמצע הבחילות, אממה, הם כמו נרות חנוכה, לראותם בלבד.

תהנו!

אני יוצאת מהארון, כן אני בהריון.
אז בין הבחילות להורמונים החלטתי לתעד את התקופה ה'יפה בחיי' (לא!!!) בסדרת סרטוני אנימציה קצרים.
אז הנה שבוע 7 בו אני משתפת את מסכת ההתמודדויות שלי עם מתווה הגז שאני מייצרת, כי צריך לשחרר, אז מי שמזדהה, נא לשתף.